”ברוך טעמֵךְ”
את דברי השבח הללו אמר בימי קדם דוד לאישה שיצאה לקראתו. שמה היה אביגיל. מה גרם לדוד להללה, ומה נוכל ללמוד מדוגמתה?
דוד פגש אותה במהלך מנוסתו משאול המלך. היא הייתה נשואה לנבל, אדם עשיר בעל עדרים גדולים בהרי דרום יהודה. במשך תקופה מסוימת הגנו דוד ואנשיו על רועי נבל ועדריו כ”חומה”. לאחר מכן שלח דוד שליחים כדי לבקש מנבל אספקת מזון כפי ש’תמצא ידו’ (שמ”א כ”ה:8, 15, 16). לא הייתה זו בקשה מוגזמת, שהרי דוד ואנשיו שמרו על נכסי נבל.
פירוש שמו של נבל הוא ”כסיל” או ”טיפש”, וכשמו כן היה הוא. הוא סירב לבקשת דוד במילים קשות ובהטחת עלבונות. לכן דוד החליט לנקום בנבל על תגובתו התקיפה והאווילית. נבל ובני ביתו עמדו לשלם על כסילותו (שמ”א כ”ה:2–13, 21, 22).
אביגיל הבינה אילו השלכות איומות יהיו לפעולתו הפזיזה של דוד והתערבה באומץ במתרחש. היא דיברה אליו במלוא הכבוד ועודדה אותו לחשוב על יחסיו עם יהוה. היא גם נתנה לדוד, המלך הבא של ישראל, ולאנשיו אספקת מזון גדולה. בתגובה אמר דוד לאביגיל שיהוה שלח אותה אליו כדי למנוע ממנו מלחטוא לו. הוא עוד אמר לה: ”ברוך טעמך [תבונתך], וברוכה את אשר כְּלִתִנִי [מנעת בעדי] היום הזה מבּוֹא בדמים” (שמ”א כ”ה:18, 19, 23–35).
למותר לציין שאיננו רוצים לנהוג בכפיות טובה כדוגמת נבל. כמו כן, כשאנו שמים לב להתפתחות של בעיה כלשהי, עלינו לנסות למנוע את החרפת המצב. כן, נוכל לחזור על דבריו של מחבר המזמור שאמר לאלוהים: ”טוּב טעם ודעת למדני” (תהל’ קי”ט:66).
ייתכן שאחרים יבחינו בתבונה הניכרת בהתנהגותנו. בין שהם יאמרו לנו זאת ובין שלא, אולי גם בלבם יתעוררו הרגשות שהניעו את דוד לומר: ”ברוך טעמך”.