האיום:‏ כותבי ספרי המקרא והמעתיקים כתבו בעיקר על גבי פפירוס ויריעות קלף a (‏טימותיאוס ב׳.‏ ד׳:‏13‏)‏.‏ מדוע חומרים אלה סיכנו את הישרדותו של המקרא?‏

הפפירוס נוטה להיקרע,‏ לדהות ולאבד מחוזקו בקלות.‏ ”‏בסופו של דבר הנייר עלול להירקב ולהפוך לשאריות סיבים ולערימת אבק”‏,‏ אומרים האגיפטולוגים ריצ׳רד פרקינסון וסטפן קוורקי.‏ ”‏כשהמגילה מאוחסנת,‏ עלולים להתפתח בה עובש או ריקבון בשל לחות,‏ וכשהיא נקברת היא עלולה להיאכל על־ידי מכרסמים או חרקים,‏ בעיקר נמלים לבנות”‏.‏ לאחר שנמצאו,‏ נחשפו מספר פפירוסים יתר על המידה לאור או ללחות,‏ והדבר האיץ את התכלותם.‏

יריעת הקלף עמידה יותר מהפפירוס,‏ אך גם היא מתכלה אם לא מטפלים בה כראוי או אם חושפים אותה לטמפרטורה,‏ לחות ואור קיצוניים.‏ b יריעת הקלף פגיעה גם לנזקים מצד חרקים.‏ ספר הדן בנושא הכתב בעולם היווני־רומי (‏Everyday Writing in the Graeco-Roman East)‏ מציין לגבי כתבים עתיקים:‏ ”‏הישרדות היא היוצא מן הכלל ולא הכלל”‏.‏ אילו המקרא היה נרקב ומתכלה,‏ המסר שבו היה אובד לעד.‏

כיצד שרד המקרא:‏ התורה דרשה מכל מלך ’‏לכתוב לו את משנה התורה’‏,‏ כלומר את חמשת חומשי התורה (‏דברים י״ז:‏18‏)‏.‏ יתר על כן,‏ מעתיקים מיומנים הכינו כתבי יד כה רבים עד כי במאה הראשונה לספירה כבר ניתן היה למצוא את כתבי־הקודש בבתי כנסת ברחבי ארץ ישראל כולה ואפילו במקדוניה המרוחקת!‏ (‏לוקס ד׳:‏16,‏ 17;‏ מעשי השליחים י״ז:‏11‏)‏ כיצד שרדו עד ימינו חלק מכתבי היד העתיקים ביותר?‏

‏”‏היהודים נהגו לאחסן בתוך כלים או כדים מגילות שהכילו טקסטים קדושים על מנת לשמר אותן”‏,‏ אומר פיליפ ו.‏ קומפורט,‏ חוקר של הברית החדשה.‏ אין ספק שהמשיחיים המשיכו במנהג זה.‏ לפיכך נתגלו מספר כתבי יד קדומים של המקרא בכדי חרס,‏ במערות ומזווים חשוכים ובאזורים יבשים וצחיחים.‏

התוצאה:‏ אלפי מקטעים של כתבי יד מקראיים — חלקם בני יותר מ־000,‏2 שנה — שרדו עד ימינו.‏ אין עוד טקסט קדום שנמצאו לו כל כך הרבה כתבי יד מתקופות כה קדומות.‏