מדוע יש כיום כל כך הרבה תרגומים שונים למקרא? האם לדעתך הם מסייעים להבנת המקרא או מהווים לה מכשול? בחינת מקורותיהם תסייע לך להעריך אותם בחוכמה.‏

ראשית, נראה מי כתב את המקרא במקור ומתי.‏

ניתן לחלק את המקרא לשני חלקים. החלק הראשון מורכב מ־39 ספרים המכילים את ”דבריו הקדושים של אלוהים” (‏רומים ג’:2‏). אלוהים השרה מרוח קודשו על אנשים נאמנים, ואלו כתבו את הספרים הללו לאורך תקופה ארוכה – כ־1,100 שנה מ־1513 לפה”ס ועד זמן מה אחרי 443 לפה”ס. הם כתבו בעיקר בעברית, ולכן חלק זה מכונה כתבי־הקודש העבריים, הידועים גם כתנ”ך.‏

החלק השני מורכב מ־27 ספרים הנכללים גם הם ב”דבר אלוהים” (‏תסלוניקים א’. ב’:13‏). תלמידיו הנאמנים של ישוע המשיח כתבו בהשראת רוח אלוהים את הספרים הללו לאורך תקופה קצרה בהרבה של כ־60 שנה, בערך מ־41 לספירה עד 98 לספירה. הם כתבו בעיקר ביוונית, ולכן חלק זה מכונה כתבי־הקודש היווניים, הידועים גם כברית החדשה.‏

יחדיו מהווים 66 ספרים אלה, שנכתבו בהשראה, את המקרא השלם – מסרו של אלוהים עבור האנושות. אך מדוע הוכנו מספר תרגומים בשפות שונות? להלן שלוש סיבות בסיסיות.‏

• לאפשר לאנשים לקרוא את המקרא בשפת אמם.‏

• להסיר טעויות שנפלו בידי מעתיקים וכך לשחזר את הטקסט המקראי המקורי.‏

• לעדכן את השפה הארכאית.‏

ראה כיצד השפיעו הגורמים הללו על שני תרגומים מוקדמים.‏

כ־300 שנה לפני תקופת ישוע, החלו למדנים יהודים לתרגם את כתבי־הקודש העבריים לשפה אחרת – יוונית. תרגום זה נודע כתרגום השבעים ליוונית. מדוע הוכן התרגום? במטרה לעזור ליהודים רבים, אשר בזמנים הללו דיברו יוונית ולא עברית, להישאר קרובים ל”כתבים הקדושים” (‏טימותיאוס ב’. ג’:15‏).‏

תרגום השבעים גם סייע למיליוני נוכרים דוברי יוונית להכיר את הכתוב במקרא. כיצד? ”מאמצע המאה הראשונה”, מסביר פרופסור וו. פ. הווארד, ”הוא הפך למקרא של הקהילה המשיחית, ששליחיה הלכו מבית כנסת אחד למשנהו בעודם ’מוכיחים מתוך כתבי־הקודש שהמשיח הוא ישוע’” (‏מעשי השליחים י”ז:3, 4; כ’:20‏). זוהי אחת הסיבות שבגללן עד מהרה יהודים רבים ”איבדו עניין בתרגום השבעים”, לדברי החוקר המקראי פ. פ. ברוס.‏

תלמידיו של ישוע קיבלו בהדרגתיות את הספרים המרכיבים את כתבי־הקודש היווניים ואגדו אותם עם תרגום השבעים של כתבי־הקודש העבריים. אוסף זה הפך למקרא השלם המצוי בידינו כיום.‏

כ־300 שנה אחרי שהושלמה כתיבת המקרא, הפיק הלמדן הדתי הירונימוס תרגום מקרא ללטינית, שלימים נודע כוולגטה הלטינית. הואיל ותרגומים לטיניים שונים כבר היו זמינים, מדוע היה צורך בתרגום חדש? הירונימוס רצה לתקן מצבים כגון ”תרגום שגוי, טעויות בולטות וכן תוספות והשמטות לא־רצויות”, נאמר באנציקלופדיה הבינלאומית הסטנדרטית למקרא ‏(אנג’).‏

הירונימוס תיקן רבות מהטעויות הללו. אך עם הזמן ביצעו רשויות הכנסייה את המחדל הגדול מכול – הן הכריזו על הוולגטה הלטינית כתרגום המקרא היחיד שקיבל את אישורן, וכך נשאר המצב במשך מאות שנים. במקום לסייע לאנשים מן השורה להבין את המקרא, הפכה אותו הוולגטה לספר סתום מכיוון שלימים הלטינית כבר לא הייתה שגורה בפיה של מרבית האוכלוסייה.‏

במרוצת השנים הללו המשיכו אנשים להכין תרגומים נוספים של המקרא – כגון הפשיטתא הסורית הידועה, בה החלו להשתמש בצורה נרחבת במאה החמישית לספירה. אך רק במאה ה־14 נעשו מאמצים מחודשים להנגיש את כתבי־הקודש לאנשים מן השורה בשפתם.‏

היה זה באנגליה בסוף המאה ה־14 כאשר הפיק ג’ון ויקליף מקרא באנגלית, שפה שאנשי ארצו יכלו להבין, וכך החל בתהליך ההתנתקות מאחיזת השפה המתה. לא חלף זמן רב וטכניקת ההדפסה של יוהן גוטנברג אפשרה לחוקרי מקרא להפיק ולהפיץ תרגומים חדשים של המקרא בשפות חיות רבות ברחבי אירופה.‏

לאחר שהוכנו עוד ועוד תרגומים בשפה האנגלית, היו שהטילו ספק בצורך בתרגומים שונים באותה שפה. הכומר האנגלי ג’ון לואיס בן המאה ה־18 כתב: ”השפה מתיישנת והופכת ללא־מובנת, ולכן חיוני לבחון תרגומים ישנים ולהתאימם לשפה המדוברת כך שיובנו על־ידי הדור הנוכחי”.‏

כיום נמצאים חוקרי המקרא בעמדה טובה יותר מתמיד לבחון תרגומים ישנים. יש להם הבנה ברורה בהרבה על שפות המקרא העתיקות, ויש ברשותם כתבי־יד מקראיים עתיקים בעלי ערך רב שהתגלו בשנים האחרונות. כתבים אלה עוזרים לקבוע ביתר דיוק מהו הטקסט המקורי של המקרא.‏

לכן להפקת תרגומי מקרא חדשים יש ערך רב. כמובן, יש מקום לזהירות בנוגע לכמה מהם.‏ * אך כאשר מתרגמים מפיקים תרגום מקרא חדש מתוך אהבה כנה לאלוהים, מלאכתם יכולה להועיל לנו עד מאוד.‏