אבי ואמי נפגשו בשנת 1919 בכינוס של תלמידי המקרא הבינלאומיים בסידר פוינט,‏ אוהיו,‏ ארה״ב,‏ ובאותה שנה נישאו.‏ אני נולדתי ב־1922 ואחי פול נולד שנתיים מאוחר יותר.‏ אשתי גרייס נולדה ב־1930.‏ הוריה,‏ רוי ורות האוול,‏ גדלו כתלמידי מקרא,‏ וסבה וסבתהּ היו אף הם תלמידי מקרא ונמנו עם חבריו של אח צ׳ארלס טייז ראסל.‏

פגשתי את גרייס ב־1947,‏ ונישאנו ב־16 ביולי 1949.‏ לפני שהתחתנו שוחחנו גלויות על עתידנו המשותף.‏ החלטנו לשרת בשירות המורחב ולא לקחת על עצמנו את האחריות לגדל ילדים.‏ ב־1 באוקטובר 1950 התחלנו לשרת יחד כחלוצים.‏ אחר כך,‏ בשנת 1952,‏ הוזמנו לשרת בשירות הנפתי.‏

שנינו הרגשנו שאנו זקוקים לעזרה רבה במילוי תפקידנו החדש.‏ למדתי מאחים מנוסים,‏ אך רציתי שגם גרייס תקבל עזרה.‏ פניתי למרווין הולין,‏ ידיד משפחה ותיק שהיה לו ניסיון רב כמשגיח נודד,‏ ואמרתי לו:‏ ”‏גרייס צעירה וחסרת ניסיון.‏ אתה יכול להמליץ על מישהי שתוכל לבשר אתה לזמן מה ולתת לה קצת הכשרה?‏”‏ ”‏כן”‏,‏ השיב.‏ ”‏עדנה וינקל היא חלוצה מנוסה,‏ והיא תוכל לעזור לה מאוד”‏.‏ לימים אמרה גרייס על עדנה:‏ ”‏היא גרמה לי להרגיש בנוח בשירות מבית לבית.‏ היא ידעה איך להתמודד היטב עם כל מיני טיעונים נגדיים ולימדה אותי להקשיב לבעל הבית כדי שאדע מה הכי מתאים לומר.‏ היא הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה!‏”‏

גרייס ואני שירתנו בשתי נפות במדינת אָיוֹוָה כולל חלקים מן המדינות מינסוטה ודקוטה הדרומית.‏ אחר כך שלחו אותנו לנפה מספר 1 בניו יורק,‏ שהקיפה בתוכה את הרובעים ברוקלין וקווינס.‏ לעולם לא נשכח כמה חסרי ניסיון חשנו במשימה זו.‏ אחת מקהילות הנפה הייתה קהילת ברוקלין הייטס,‏ שהתכנסה באולם המלכות  בבית־אל ושהיו בה הרבה חברי בית־אל ותיקים.‏ אחרי שהגשתי באותה קהילה את נאום השירות הראשון שלי,‏ ניגש אליי אח נתן נור ואמר לי:‏ ”‏מלקולם,‏ נתת לנו עצות שעלינו ליישם,‏ וזה היה במקום.‏ אל תשכח,‏ אם לא תעזור לנו על־ידי מתן עצות אוהבות,‏ לא תהיה בך תועלת רבה לארגון.‏ אתה עושה עבודה טובה.‏ תמשיך ככה”‏.‏ אחרי האסיפה סיפרתי זאת לגרייס.‏ עלינו לחדרנו בבית־אל,‏ ומרוב כל הלחץ והתשישות פרצנו בבכי.‏

כעבור מספר חודשים קיבלנו מכתב ובו הזמנה ללמוד בכיתה ה־24 של בית־ספר גלעד.‏ הלימודים ארכו עד פברואר 1955.‏ לפני שהתחלנו בלימודים נמסר לנו שההכשרה שתינתן לנו לא נועדה בהכרח להכין אותנו לשרת כשליחים,‏ אלא כדי לעזור לנו להיות יעילים יותר בשירות הנפתי או המחוזי.‏ הלימודים בבית־הספר היו חוויה נהדרת,‏ אך היו גם שיעור בענווה.‏

בסיום הקורס נשלחנו לשרת בשירות המחוזי.‏ המחוז שלנו כלל בתוכו את המדינות אינדיאנה,‏ מישיגן ואוהיו.‏ אחר כך,‏ בדצמבר 1955 קיבלנו להפתעתנו מכתב מאח נור ובו נאמר:‏ ”‏דברו בכנות והייו ישרים אתי.‏ אִמרו לי אם אתם מוכנים לבוא לבית־אל ולהישאר כאן.‏.‏.‏ או אם אתם מוכנים להישלח לארץ אחרת אחרי שתשרתו זמן מה בבית־אל.‏ ברצוני גם לדעת אם אתם מעדיפים את השירות המחוזי והנפתי”‏.‏ השבנו שנשמח לבצע כל תפקיד שיידרש,‏ ובתוך זמן קצר מאוד התבקשנו להתייצב בבית־אל!‏

במסגרת שנותיי המרגשות בבית־אל היה עליי לנאום וללמד בכל רחבי ארצות הברית.‏ נטלתי חלק במתן הכשרה וסיוע לצעירים רבים,‏ אשר בהמשך קיבלו על עצמם תפקידי אחריות גדולים יותר בארגון יהוה.‏ לבסוף עבדתי כמזכירו של אח נור במשרד שארגן את פעילות הבישור הכלל־עולמית.‏

השנים שבהן שירתתי במחלקת השירות היו מהנות במיוחד.‏ שם הזדמן לי לעבוד עם ת.‏ ג׳.‏ (‏באד)‏ סליבן.‏ שנים רבות הוא שימש כמשגיח המחלקה.‏ היו עוד אחרים שלמדתי מהם הרבה דברים.‏ אחד מהם היה פרד ראסק,‏ שמונה להכשיר אותי.‏ אני זוכר ששאלתי אותו בחביבות,‏ ”‏פרד,‏ למה אתה עורך שינויים בחלק מהמכתבים שאני  כותב?‏”‏ הוא צחק ואז אמר לי דבר מאוד חכם,‏ ”‏מלקולם,‏ כאשר אתה אומר משהו אתה יכול להסביר את עצמך במילים נוספות,‏ אבל כאשר אתה כותב משהו,‏ בייחוד כשזה יוצא מכאן,‏ זה חייב להיות מבוסס ומדויק ככל האפשר”‏.‏ ואז הוסיף באדיבות,‏ ”‏אל תאמר נואש — אתה עושה עבודה טובה,‏ ועם הזמן אתה תלך ותשתפר”‏.‏

בשנות שירותנו בבית־אל קיבלה גרייס מגוון תפקידים,‏ כולל עבודות במשק הבית,‏ כלומר בשמירה על הניקיון והסדר של חדרי המגורים.‏ היא נהנתה מעבודתה.‏ עד היום כשאנחנו פוגשים לפעמים אחים שהיו צעירים בבית־אל באותן שנים,‏ הם אומרים לגרייס בחיוך,‏ ”‏את לימדת אותי איך לסדר כמו שצריך את המיטה,‏ ואני יכול לומר לך שאמא שלי אהבה את זה”‏.‏ גרייס נהנתה גם לעבוד במחלקת התכתובת ובמחלקת שכפול קלטות.‏ התפקידים השונים עזרו לה להבין שזו זכות וברכה לשרת בארגון יהוה,‏ ואין זה משנה מה אנחנו עושים והיכן אנו משרתים,‏ וזו גישתה עד עצם היום הזה.‏

באמצע שנות ה־70 התברר לנו שהורינו המזדקנים זקוקים לטיפול צמוד יותר.‏ לבסוף היה עלינו לקבל החלטה קשה.‏ לא רצינו לעזוב את בית־אל ואת אחינו שהיו אהובים עלינו מאוד ושלצדם שירתנו את יהוה.‏ למרות זאת,‏ חשתי שמוטלת עליי האחריות לדאוג להורינו.‏ על כן בשלב מסוים עזבנו את בית־אל,‏ בתקווה לחזור אם נסיבותינו ישתנו.‏

כדי להתפרנס התחלתי למכור פוליסות ביטוח.‏ לעולם לא אשכח את מה שאמר לי אחד המנהלים בתקופת ההכשרה שלי:‏ ”‏העסק הזה בנוי על ביקורי בית בערבים.‏ רק ככה תוכל למצוא אנשים בבית.‏ אין דבר חשוב יותר מלצאת כל ערב ולבקר בבתים”‏.‏ השבתי לו:‏ ”‏אני בטוח שאתה מדבר מניסיון,‏ ואני מכבד את זה.‏ אבל יש לי גם תפקידים שקשורים לדת שלי שמעולם לא הזנחתי,‏ ואין לי שום כוונה להתחיל להזניח אותם עכשיו.‏ אני אצא מדי פעם לביקורי בית בערבים,‏ אבל בימי שלישי וחמישי אני צריך לנכוח באסיפות חשובות מאוד”‏.‏ יהוה אכן בירך אותי על כך שלא החמצתי אסיפות לטובת עבודה חילונית.‏

היינו לצד מיטתה של אמי כאשר היא נפטרה בבית אבות ביולי 1987.‏ האחות הראשית ניגשה לגרייס ואמרה:‏ ”‏גברת אלן,‏ לכי הביתה לנוח.‏ כולם יודעים שהיית כאן כל הזמן בשביל חמותך.‏ את יכולה להיות רגועה וגאה בעצמך”‏.‏

בדצמבר 1987 שוב מילאנו טופסי בקשה לשירות בית־אל,‏ המקום האהוב עלינו.‏ אלא  שכעבור מספר ימים התגלה אצל גרייס סרטן המעי הגס.‏ לאחר ניתוח והתאוששות מוצלחת,‏ הודיעו לה הרופאים שהיא נקייה מסרטן.‏ בין לבין קיבלנו מכתב מבית־אל ובו המלצה שנמשיך בשירותנו עם הקהילה המקומית.‏ החלטנו בנחישות להמשיך קדימה ולהתמיד בפעילותנו לקידום ענייני המלכות.‏

ברבות הימים קיבלתי הצעת עבודה בטקסס.‏ ידענו שהאקלים החם שם יהיה טוב לנו,‏ וכך היה.‏ כאן בטקסס אנחנו מוקפים כבר 25 שנה באחים ואחיות אוהבים,‏ ונקשרנו אליהם מאוד.‏

גרייס נאבקה לאורך השנים בסרטן המעי הגס,‏ בסרטן בלוטת התריס ולאחרונה בסרטן השד.‏ אבל היא מעולם לא התלוננה על מר גורלה,‏ וגם מעולם לא התרעמה על כך שעליה לכבד את עקרון הראשות ולשתף פעולה.‏ לא אחת שואלים אותה,‏ ”‏מה סוד ההצלחה שלכם כזוג ומה סוד האושר שקורן משניכם?‏”‏ היא מזכירה ארבע סיבות:‏ ”‏אנחנו החברים הכי טובים.‏ אנחנו משוחחים יום יום בקביעות.‏ אנחנו אוהבים לבלות יום יום זה בחברת זה,‏ ואנחנו אף פעם לא הולכים לישון בסוף היום כשאנחנו כועסים זה על זה”‏.‏ כמובן,‏ קורה לפעמים שאנחנו מרגיזים אחד את השני,‏ אבל אנחנו סולחים ושוכחים — והגישה הזו אכן הוכיחה את עצמה.‏

בכל הקשיים שהיו לנו בדרכנו,‏ ישנם מספר לקחים שלמדנו:‏

1. תמיד הישען על יהוה וקבל את מה שהוא מרשה שיקרה.‏ לעולם אל תישען על הבנתך (‏מש׳ ג׳:‏5,‏ 6;‏ יר׳ י״ז:‏7‏)‏.‏

2. סמוך על הדרכתו של דבר יהוה,‏ ואין זה משנה באיזה עניין.‏ הציות ליהוה ולחוקיו הוא חיוני.‏ אין שביל ביניים.‏ או שאתה מציית או שלא (‏רומ׳ ו׳:‏16;‏ עב׳ ד׳:‏12‏)‏.‏

3. יש דבר אחד בחיים שאין חשוב ממנו — לעשות שם טוב אצל יהוה.‏ הצב את ענייניו במקום הראשון ואל תחפש להתעשר (‏מש׳ כ״ח:‏20;‏ קהלת ז׳:‏1;‏ מתי ו׳:‏33,‏ 34‏)‏.‏

4. התפלל ליהוה שיעזור לך להיות פורה ופעיל בשירותו ככל האפשר.‏ התמקד במה שאתה יכול לעשות ולא במה שאינך יכול לעשות (‏מתי כ״ב:‏37;‏ טימ״ב ד׳:‏2‏)‏.‏

5. זכור ששום ארגון אחר אינו זוכה לברכתו ולחסדו של יהוה (‏יוח׳ ו׳:‏68‏)‏.‏

גרייס ואני שירתנו את יהוה כל אחד יותר מ־75 שנה,‏ וכזוג נשוי אנחנו משרתים אותו כבר קרוב ל־65 שנה.‏ נהנינו מאוד לשרת ביחד את יהוה במשך כל אותן עשרות שנים.‏ אנחנו מקווים ומתפללים שכל אחינו ואחיותינו יראו גם הם עד כמה מבורכים החיים אם נשענים על יהוה.‏