כתבי־הקודש אינם יוצאים נגד המנהג של שריפת גופות.

ישנן פרשות מקראיות המתארות שריפת גופות או עצמות של אנשים מתים (‏יהו’ ז’:25;‏ דה”ב ל”ד:4, 5‏). ייתכן שהדבר הצביע על כך שאנשים אלה לא היו ראויים לקבורה מכובדת. אולם שריפת גופות לא תמיד נשאה משמעות זו.‏

ניתן להסיק זאת מהפרשה בדבר מותו של שאול המלך ושלושת בניו. ארבעתם מצאו את מותם בקרב נגד הפלישתים. אחד מבניו של שאול היה יהונתן, ידידו הטוב ותומכו הנאמן של דוד. כאשר בני ישראל אמיצים מיבש גלעד שמעו על מה שקרה, הם השיבו את ארבע הגופות, שרפו אותן וקברו את עצמותיהן. מאוחר יותר שיבח אותם דוד על מעשיהם (‏שמ”א ל”א:2,‏ 8–13;‏ שמ”ב ב’:4–6‏).

התקווה המקראית למתים היא התחייה — השבת האדם לחיים על־ידי אלוהים. בין שהגופה נשרפת ובין שלא, יהוה אינו מוגבל ביכולתו להקים את האדם לתחייה בגוף חדש. שלושת העברים הנאמנים שהתייצבו אל מול המוות בכבשן אש כשם שציווה נבוכדנאצר, לא היו צריכים לפחד שבמקרה שגופם יתכלה באש, אלוהים לא יהיה מסוגל להקימם לתחייה (‏דנ’ ג’:16–18‏). הדבר היה נכון גם באשר למשרתי יהוה הנאמנים במחנות הריכוז הנאציים שמצאו שם את מותם ושגופותיהם נשרפו. מספר משרתי אלוהים נאמנים נספו בפיצוץ או בדרכים אחרות ולא נותר מהם כל שריד. בכל זאת, תחייתם מובטחת (‏ההת’ כ’:13‏).‏

יהוה אינו צריך להרכיב מחדש את הגוף שהיה לפרט כדי להקימו לתחייה. הדבר עולה בבירור מכך שאלוהים מקים לתחייה את המשיחיים המשוחים לחיים שמימיים. בדומה לישוע, ש”הוחיה ברוח”, כל משיחי משוח מוקם לתחייה כאותו אדם אך בגוף רוחני. שום חלק מגופו הפיזי שהיה לו אינו עולה אתו לשמיים (‏פט”א ג’:18;‏ קור”א ט”ו:42–53;‏ יוח”א ג’:2‏).‏

תקוותנו לתחיית המתים אינה תלויה במה שעושים עם הגופה, אלא באמונתנו ביכולתו וברצונו של אלוהים למלא את הבטחותיו (‏מה”ש כ”ד:15‏). יש להודות שאולי איננו מבינים לגמרי כיצד ביצע אלוהים נסי תחייה בעבר או כיצד יעשה כן בעתיד. עם זאת, אנו שמים את ביטחוננו ביהוה. הוא נתן לנו ”ערובה” בהקימו את ישוע לתחייה (‏מה”ש י”ז:31;‏ לוקס כ”ד:2, 3‏).‏

מן הראוי שהמשיחיים יביאו בחשבון את הנורמות החברתיות, את הרגשות המקומיים ואת הדרישות החוקיות באשר לדרך שבה ניתן להיפטר מגופות (‏קור”ב ו’:3, 4‏). מכאן שההחלטה אם לשרוף את הגופה של הנפטר או לא הינה החלטה אישית או משפחתית.‏