כאשר אני חושבת על הילדות שלי אני נזכרת בימים המאושרים שביליתי עם הוריי בבית כפרי קטן בדרום צרפת. אבי בנה בשבילי נדנדה, ואהבתי להתרוצץ בגינה שלנו. ב־1966 הגיעו עדי־יהוה לביתנו, ואבי נהג לנהל אתם שיחות ארוכות. שבעה חודשים בלבד לאחר מכן הוא החליט להפוך לאחד מעדי־יהוה, וכעבור זמן קצר קיבלה אמי את אותה ההחלטה. הוריי גידלו אותי באווירה חמה ואוהבת.‏

בעיותיי החלו זמן מה לאחר שחזרנו לספרד, ארץ מולדתם של הוריי. התחלתי לסבול מכאבים חדים בידיי ובקרסוליי. לאחר שנתיים של ביקורים אצל רופאים רבים, ראומטולוג בעל שם אמר לנו בפנים חמורות סבר: ”כבר מאוחר מדי”. אמי החלה לבכות. מונחים מוזרים כמו ”מחלה אוטואימונית כרונית” ו”פוליארתריטיס של גיל הנעורים”‏ * הדהדו בחדר הקר והאפרורי. הייתי אז בת עשר ולא הבנתי הרבה מן הנאמר, אבל ידעתי שמדובר בחדשות רעות.‏

הרופא המליץ לשלוח אותי לטיפול במוסד רפואי לילדים. כשהגעתי לשם התמלאתי פחד למראה הבניין הקודר. המשמעת הייתה קפדנית. הנזירות גזרו את שיערי והלבישו אותי בתלבושת עלובה. בכיתי ושאלתי את עצמי: ’איך אני אשרוד כאן?’‏

הוריי חינכו אותי לשרת את יהוה, ולכן סירבתי ליטול חלק בטקסים הקתוליים שהתקיימו במוסד. הנזירות התקשו להבין אותי. התחננתי ליהוה שלא ינטוש אותי, ועד מהרה חשתי כאילו הוא כורך את זרועותיו המגוננות סביבי, ממש כמו חיבוק חם מאב אוהב.‏

הוריי הורשו להגיע אליי לביקורים קצרים בימי שבת. הם הביאו לי פרסומים בנושאים מקראיים כדי שאוכל לשמור על אמונה חזקה. בדרך כלל לא הרשו לילדים להחזיק בספרים משלהם, אך הנזירות הסכימו שיהיה לי מקרא ושאשמור את הפרסומים  שקיבלתי. נהגתי לקרוא במקרא שלי מדי יום ולשוחח עם בנות אחרות על התקווה שלי לחיות לנצח בגן עדן עלי אדמות, שבו איש לא יהיה חולה (‏ההתגלות כ”א:3, 4‏). אף שלעיתים הייתי עצובה ובודדה, שמחתי שאמונתי וביטחוני ביהוה הלכו והתחזקו.‏

לאחר שישה חודשים ארוכים שלחו אותי הרופאים הביתה. מצבי הבריאותי לא השתפר, אך שמחתי לחזור להוריי. המפרקים שלי התעוותו עוד יותר וכאביי גברו. בגיל העשרה נעשיתי חלשה אף יותר. בכל זאת, כשהייתי בת 14 נטבלתי והייתי נחושה לשרת את אבי השמימי כמיטב יכולתי. אולם לפעמים הרגשתי שהוא מאכזב אותי. ”למה אני? בבקשה תרפא אותי”, התפללתי. ”אתה לא רואה כמה אני סובלת?”‏

תקופת גיל ההתבגרות הייתה קשה עבורי. הייתי צריכה להשלים עם העובדה שמצבי לא ישתפר. לא יכולתי שלא להשוות את עצמי לחבריי שהיו כל כך בריאים ומלאי חיים. הרגשתי נחותה מאחרים והתכנסתי בתוך עצמי. אך משפחתי וחבריי תמכו בי. יש לי זיכרונות נעימים מאליסיה שהוכיחה את עצמה כחברה אמיתית, אף שהייתה מבוגרת ממני ב־20 שנה. היא עזרה לי להביט אל מעבר למחלה שלי ולהתעניין באחרים במקום לשקוע בבעיותיי.‏

כשהייתי בת 18 חלה הידרדרות ניכרת במצבי הבריאותי, ואפילו הנוכחות באסיפות של עדי־יהוה התישה אותי. למרות זאת ניצלתי את כל ”הזמן הפנוי” שהיה לי בבית ללימוד מעמיק של המקרא. ספר איוב ומזמורי התהלים עזרו לי להבין שכיום יהוה אלוהים אינו מגן עלינו מכל נזק פיזי, אך הוא תמיד מספק לנו תמיכה רוחנית. תפילותיי התכופות נסכו בי את ”הכוח שהוא מעבר לכוח אנושי רגיל” ואת ”שלום אלוהים הנשגב מכל בינה” (‏קורינתים ב’. ד’:7;‏ פיליפים ד’:6, 7‏).‏

בגיל 22 נאלצתי להסתגל לכך שמעתה ואילך אהיה מרותקת לכיסא גלגלים. פחדתי שאנשים יפסיקו לשים לב אליי ויראו רק כיסא גלגלים ובו אישה חולה. אולם כיסא הגלגלים השיב לי חלק מעצמאותי, ו”הקללה” הפכה לברכה. חברה ששמה איסבל הציעה לי להציב לי למטרה להקדיש למשך חודש 60 שעות לפעילות הוראת המקרא ביחד אתה.‏

בהתחלה חשבתי שזה רעיון מגוחך. אך ביקשתי מיהוה שיעזור לי, והודות לתמיכתם של בני משפחתי וחבריי עמדתי במשימה. חודש קדחתני זה חלף במהירות, וגיליתי שאני מסוגלת להתמודד עם פחדיי ועם ביישנותי. כל כך נהניתי שב־1996 החלטתי להיות חלוצה רגילה, כלומר להקדיש מדי חודש כמות מוגדרת של שעות לפעילות הוראת המקרא. זו הייתה אחת ההחלטות הטובות ביותר בחיי, והיא קירבה אותי יותר לאלוהים ואף שיפרה את מצבי הגופני. פעילות זו אפשרה לי לחלוק את אמונתי עם אנשים רבים ולסייע לכמה מהם להפוך לידידיו של אלוהים.‏

בקיץ של שנת 2001 עברתי תאונת דרכים קשה ושברתי את שתי רגליי. כששכבתי במיטה בבית החולים וסבלתי כאבי תופת התחננתי חרישית ליהוה: ”בבקשה, יהוה, אל תעזוב אותי!” באותו רגע שאלה אותי האישה ששכבה במיטה לידי: ”את אחת מעדי־יהוה?” הייתי חלשה מכדי להשיב לה, ולכן רק הנהנתי בראשי. ”אני מכירה אתכם! אני תמיד קוראת את כתבי העת שלכם”, אמרה. דבריה עודדו אותי מאוד. אפילו במצב מעורר הרחמים שבו הייתי עלה בידי לתת עדות על יהוה. איזה כבוד גדול!‏

כאשר חל שיפור במצבי, החלטתי להמשיך לספר לאנשים על יהוה. אמי הסיעה אותי בכיסא גלגלים ברחבי המחלקה כששתי רגליי בגבס. מדי יום ביקרנו מספר חולים, שאלנו לשלומם ונתנו להם ספרות מקראית. ביקורים אלה היו מתישים, אך יהוה נתן לי את הכוח הדרוש.‏

בשנים האחרונות כאביי הולכים ונעשים יותר ויותר חזקים, ומותו של אבי הוסיף ליגוני. אך אני מנסה לשמור על גישה חיובית. אני מבלה ככל  האפשר עם חברים וקרובי משפחה, וזה עוזר לי לא לחשוב על בעיותיי. כאשר אני לבד, אני קוראת להנאתי, לומדת את המקרא או משוחחת בטלפון עם אחרים על האמת המקראית.‏

אני גם מנסה לשמוח מההנאות הקטנות שבחיים: משב הרוח המלטף את פניי או הניחוח הנעים של הפרחים. אני אסירת תודה על הדברים האלה. נוכחתי גם שחוש הומור בריא עושה פלאים. יום אחד בזמן שאני וחברתי עסקנו בפעילות הוראת המקרא, היא הסיעה אותי בכיסא הגלגלים ועצרה לרגע כדי לרשום משהו. לפתע התחלתי להידרדר במורד הרחוב והתנגשתי ברכב חונה. היינו בהלם, אבל כשראינו ששום דבר רציני לא קרה, פרצנו בצחוק.‏

יש דברים רבים שאינני מסוגלת לעשות. אני קוראת להם ”משאלות בהמתנה”. הרבה פעמים אני עוצמת את עיניי ופותחת את ”החלון” הפרטי שלי לעולם החדש שמבטיח אלוהים (‏פטרוס ב’. ג’:13‏). אני מדמיינת לעצמי שאני בריאה, מתהלכת להנאתי ומתענגת על החיים. דבריו של דוד המלך חקוקים היטב בשכלי: ”קווה אל יהוה; חזק ויאמץ לבך” (‏תהלים כ”ז:14‏). גופי אומנם נעשה יותר ויותר שברירי, אבל יהוה ממשיך לתת לי כוח. אני חלשה בגופי אך חזקה ברוחי.‏