בנוסף לתיעוד המקראי שבמעשי השליחים ב’:5–11 על חג השבועות 33 לספירה, גם ההיסטוריון היהודי פילון, שחי באותה תקופה, סיפק תיאור לגבי ההמונים שנהגו לעלות לירושלים.‏

באשר לעולי הרגל שביקרו בעיר, כתב פילון: ”אלפי אנשים מאלפי ערים, אלה דרך היבשה ואלה דרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, מגיעים בכל חג”.‏ * הוא גם ציטט ממכתב ששלח אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס הגדול, לקיסר הרומי קליגולה. שם ציין אגריפס את הדברים הבאים באשר לירושלים: ”עיר הקודש... היא מטרופוליס לא של ארץ יהודה בלבד, אלא גם של רוב הארצות האחרות, בגלל המושבות אשר נשלחו מתוכה לפרקים אל הארצות השכנות”.‏

אגריפס מנה אזורים שבהם הוקמו מושבות יהודיות, לרבות מקומות מרוחקים במסופוטמיה, צפון אפריקה, אסיה הקטנה, יוון ואיי הים התיכון. ”אומנם אין ברשימה כל אזכור לעריכת מסעות לירושלים”, מסביר החוקר יואכים ירמיאס, ”אך עובדה זו מובנת מאליה, שהרי כל גבר יהודי נדרש לעלות לשם לרגל” (‏דברים ט”ז:16‏).‏

מדי שנה נחוגו בירושלים שלושת הרגלים — פסח, שבועות וסוכות. במאה הראשונה הגיעו לחגים בירושלים מאות אלפי עולי רגל מכל רחבי ישראל ומכל התפוצות (‏לוקס ב’:41, 42;‏ מעשי השליחים ב’:1,‏ 5–11‏). כל אותם עולי רגל נזקקו למקום לינה.‏

היו שהתאכסנו אצל חברים; אחרים לנו בפונדקים או באכסניות. רבים הקימו אוהלים בתחומי העיר או סביב החומות. בביקורו האחרון של ישוע בירושלים הוא התאכסן בבית עניה, כפר ששכן בקרבת העיר (‏מתי כ”א:17‏).‏

לא הרחק מבית המקדש נחשפו מבנים בעלי אגני רחצה רבים. מבנים אלה כנראה שימשו כאכסניות שבהן התארחו עולי הרגל וטיהרו את עצמם לפני כניסתם למקדש. כתובת שנמצאה באחד המבנים מציינת שתיאודוטוס, כוהן וראש בית הכנסת המקומי, ”בנה את בית הכנסת לשם קריאת תורה... ואת האכסניה והחדרים ומתקני המים לשם הארחת הנצרכים מן הניכר”.‏