מונחון
א ב ג ד ה ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת
א
-
אב.
אחרי גלות בבל, שמו של החודש החמישי בלוח השנה העברי הדתי והחודש האחד עשר בלוח השנה החקלאי. הוא נמשך מאמצע יולי עד אמצע אוגוסט. שמו אינו מצוין במקרא; הוא פשוט מכונה ה”חודש החמישי” (במד ל״ג:38; עזר ז׳:9). (ראה נספח ב15.)
-
אביב.
-
אבל.
ביטוי חיצוני של יגון עקב מוות או אסון אחר. בתקופת המקרא נהוג היה לקיים מנהגי אבלות למשך פרק זמן מסוים. האבלים נהגו לבכות בקול, ללבוש בגדים מיוחדים, להשליך אפר על ראשם, לקרוע את בגדיהם ולטפוח על ליבם. מקוננים מקצועיים הוזמנו לעיתים ללוויות (בר כ״ג:2; אסת ד׳:3; התג כ״א:4).
-
אבן פינה.
אבן שהוצבה בזווית, או בפינה, של מבנה במקום המפגש של שני כתלים, והייתה חשובה בחיבורם. אבן הפינה הראשית הייתה אבן היסוד; אבן חזקה במיוחד נבחרה בדרך כלל למבנים ציבוריים ולחומות העיר. המונח משמש במובן סמלי לתיאור הנחת יסודות כדור הארץ, וישוע מתואר כ”אבן הפינה” של הקהילה המשיחית, המומשלת לבית רוחני (אפס ב׳:20; איו ל״ח:6).
-
אבן רחיים.
אבן עגולה שהונחה על גבי אבן דומה ושימשה לטחינת גרגירי תבואה לקמח. יתד שהותקנה במרכזה של האבן התחתונה שימשה כציר עבור האבן העליונה. בתקופת המקרא השתמשו הנשים ברחיים ידניות ברוב הבתים. הואיל ואספקת הלחם היומית של המשפחה הייתה תלויה ברחיים הידניות, אסור היה לפי תורת משה להחרים אותן או את אבן הרחיים העליונה כערבון. אבני רחיים גדולות יותר בעלות מבנה דומה הונעו על־ידי בהמות (דב כ״ד:6; מר ט׳:42).
-
אגם האש.
מקום סמלי, המתואר כ”אגם הבוער, אגם אש וגופרית”, והוא גם מכונה ”המוות השני”. מושלכים אליו חוטאים חסרי חרטה, השטן ואפילו המוות והשאול (או ”האדס”). העובדה שמושלכים אליו יצורים רוחניים וגם המוות והשאול, שאף אחד מהם אינו יכול להישרף באש, מראה שאגם זה אינו מסמל מקום של עינויים נצחיים, אלא אבדון עולם (התג י״ט:20; כ׳:14, 15; כ״א:8).
-
אדום.
שם נוסף שניתן לעשיו, בנו של יצחק. צאצאי עשיו (אדום) השתלטו על אזור שעיר, האזור ההררי בין ים המלח ומפרץ עקבה. האזור נודע לימים כאדום (בר כ״ה:30; ל״ו:8). (ראה נספחים ב3 ו־ב4.)
-
אֲדֹנָי.
כשתואר זה מיוחס ליהוה, הוא מעיד על מעמדו בתור האדון הריבון, האדון העליון. אנשים הפונים אליו בתואר זה מכירים בכניעה בעובדה יוצאת דופן זו (בר ט״ו:2, 8; דב ג׳:24; יהו ז׳:7).
-
אדר.
-
אדרכון.
מטבע זהב פרסי שמשקלו 4.8 גרם (דהא כ״ט:7). (ראה נספח ב14.)
-
אהבה.
בכתבי־הקודש היווניים, הפועל ”אהב”, על הטיותיו השונות, ושם התואר ”אהוּב” מתורגמים במקרים מסוימים ממילה שמשמעה ”חיבה” או ”ידידות”. הפועל היווני פילאו מורה על קשר הדוק מאוד, חם ולבבי, כזה הקיים בין הורים וילדים במשפחות מלוכדות.
-
אוהל מועד.
מלשון ”היוועדות; פגישה”. מונח המתאר הן את אוהלו של משה והן את המשכן הקדוש שהוקם לראשונה במדבר (שמ ל״ג:7; ל״ט:32).
-
אורים ותומים.
פריטים שבהם השתמש הכוהן הגדול בדומה לגורלות כדי להבין את רצון אלוהים כאשר שאלות בעלות חשיבות לאומית הצריכו תשובה מאת יהוה. האורים והתומים הונחו בתוך חושן הכוהן הגדול בהיכנסו אל המשכן. נראה כי פסק השימוש בהם אחרי חורבן ירושלים בידי הבבלים (שמ כ״ח:30; נחמ ז׳:65).
-
אות.
חפץ, עצם, מעשה, מצב או מראה בלתי רגיל הנושאים משמעות המצביעה על דבר אחר, אם בהווה ואם בעתיד (בר ט׳:12, 13; מלב כ׳:9; מתי כ״ד:3; התג א׳:1).
-
אזוב.
צמח בעל ענפים ועלים דקים, ששימש להזלפת דם או מים בטקסי טיהור. ייתכן שהיה זה האזובית (Origanum maru; Origanum syriacum). ביוחנן י״ט:29 אולי מדובר באזובית שחוברה לענף או לצמח דוּרָה מצויה (Sorghum vulgare), מכיוון שגבעולו יכול היה להיות מספיק ארוך לשאת ספוג מלא יין חמוץ אל פיו של ישוע (שמ י״ב:22; תה נ״א:7).
-
אחרית הימים.
ביטוי זה בנבואות המקרא מתייחס לעת שבה אירועים היסטוריים יגיעו לשיאם הסופי (יחז ל״ח:16; דנ י׳:14; מהש ב׳:17). לעיתים מדובר בתקופה הכוללת שנים ספורות ולעיתים זו תקופה של שנים רבות, תלוי במהות הנבואה. המקרא משתמש במונח זה בעיקר בהקשר ל”אחרית הימים” של הסדר העולמי הנוכחי, במהלך נוכחות ישוע הסמויה מן העין (טמב ג׳:1; יעק ה׳:3; פטב ג׳:3).
-
אחרית הסדר העולמי.
התקופה שבסופה יגיע קץ הסדר העולמי, או מצב העניינים, שנמצא בשליטת השטן. היא מקבילה לנוכחותו של המשיח. בהכוונת ישוע המלאכים ”יפרידו את הרשעים מבין הצדיקים” וישמידו אותם (מתי י״ג:40–42, 49). תלמידי ישוע שאלו מתי תהיה ”אחרית” זו (מתי כ״ד:3). לפני שחזר ישוע השמיימה, הוא הבטיח לתלמידיו להיות איתם עד העת ההיא (מתי כ״ח:20).
-
אחשדרפן.
משנה למלך, או מושל מחוז, במעצמה הבבלית והפרסית. אחשדרפנים נתמנו על־ידי המלך כמושלים ראשיים (עזר ח׳:36; דנ ו׳:1).
-
אילוריקון.
פרובינציה רומית צפונית מערבית ליוון. פאולוס הגיע עד לשם במסגרת שירותו, אך לא צוין מפורשות אם הוא בישר באילוריקון עצמה או שהוא פשוט הגיע עד אליה (רומ ט״ו:19). (ראה נספח ב13.)
-
איפה.
מידת נפח ליבש ומכל המידה עצמו; שימשה למדידת נפח תבואה. איפה הייתה שווה למידת הבת לנוזלים, ולפיכך היה נפחה 22 ליטר (שמ ט״ז:36; יחז מ״ה:10). (ראה נספח ב14.)
-
איתנים.
-
אכיה.
בכתבי־הקודש היווניים, שמה של הפרובינציה הרומית בדרום יוון, שבירתה קורינתוס. אכיה כללה את כל פלופונסוס ואת החלק האמצעי של יוון היבשתית (מהש י״ח:12). (ראה נספח ב13.)
-
אכסדרת שלמה.
מעבר מקורה בבית המקדש בתקופת ישוע, בצד המזרחי של החצר החיצונית. האמונה הרווחת הייתה שזהו שריד ממקדש שלמה. שם התהלך ישוע ’בחורף’, והמשיחיים הראשונים התאספו באכסדרה זו לשם עבודת אלוהים (יוח י׳:22, 23; מהש ה׳:12). (ראה נספח ב11.)
-
אלול.
אחרי גלות בבל, שמו של החודש השישי בלוח השנה העברי הדתי והחודש השנים עשר בלוח השנה החקלאי. הוא נמשך מאמצע אוגוסט עד אמצע ספטמבר (נחמ ו׳:15). (ראה נספח ב15.)
-
אליל; עבודת אלילים.
אליל הוא דמות, צלם של דבר מה (אמיתי או דמיוני) המשמש לפולחן. עבודת אלילים היא יחס של הערצה, אהבה, פולחן או יראת כבוד כלפי אליל (תה קט״ו:4; מהש י״ז:16; קוא י׳:14).
-
אלמוג.
חומר קשה דמוי אבן הנוצר משלדיהם של יצורי ים זעירים. הוא מצוי בים במגוון צבעים, לרבות אדום, לבן ושחור. אלמוגים (קוֹרָלִים) היו נפוצים במיוחד בים סוף. בימי המקרא היו האלמוגים האדומים יקרים במיוחד ושובצו במחרוזות ובתכשיטים אחרים (משל ח׳:11).
-
אלפא ואומגה.
האות הראשונה והאות האחרונה באלפבית היווני; הן מופיעות יחד שלוש פעמים בספר ההתגלות כתואר לאלוהים. בהקשרים אלה פירושן זהה לצירופים ”הראשון והאחרון” ו”הראשית והאחרית” (התג א׳:8; כ״א:6; כ״ב:13).
-
אמה.
מידת אורך, בערך המרחק מן המרפק עד קצה האצבע האמצעית. בני ישראל לרוב השתמשו באמה שאורכה כ־5.44 ס״מ, אך גם באמה ארוכה שנוסף לה טפח אחד (מידת אורך), ואורכה היה כ־8.51 ס״מ (בר ו׳:15; לוק י״ב:25). (ראה נספח ב14.)
-
אמן.
”כן יהי”, או ”אכן; אמת”. המילים ”נאמן” ו”אמין” גזורות מהשורש ”אמן”. המילה אמן נאמרה כאות הסכמה לשבועה, תפילה או הצהרה. בספר ההתגלות היא משמשת כתואר לישוע (דב כ״ז:26; דהא ט״ז:36; התג ג׳:14).
-
אסיה.
בכתבי־הקודש היווניים, שמה של הפרובינציה הרומית שכללה את מערב טורקיה של ימינו, וכן גם מספר איים לאורך החוף, כגון סמוס ופטמוס. בירתה הייתה אפסוס (מהש כ׳:16; התג א׳:4). (ראה נספח ב13.)
-
אסלגיה.
(ראה ערך ”זימה”.)
-
אפוד.
בגד כמעין סינר שלבשו הכוהנים. הכוהן הגדול לבש אפוד מיוחד אשר אל חזיתו חובר החושן שבו היו משובצות 12 האבנים היקרות (שמ כ״ח:4, 6). (ראה נספח ב5.)
-
אפרים.
שם בנו השני של יוסף; לימים היה זה שמו של אחד משבטי ישראל. אחרי התפלגות הממלכה, שבט אפרים, בתור השבט הבולט ביותר, ייצג את כל הממלכה בת עשרת השבטים (בר מ״א:52; ירמ ז׳:15).
-
ארבה.
מינים שונים של חגבים הנודדים בנחילים גדולים. בתורת משה הם נחשבו טהורים למאכל. נחילים עצומים המכלים את כל הנקרה בדרכם וגורמים להרס רב נחשבו למכה קשה (שמ י׳:14; מתי ג׳:4).
-
ארון הברית.
תיבה העשויה מעצי שיטים ומצופה זהב, שנשמרה בקודש הקודשים במשכן ומאוחר יותר בקודש הקודשים במקדש שבנה שלמה. לארון היה מכסה (כפורת) שכולו זהב ועליו שני כרובים (מלאכים) הפונים זה אל זה. הארון הכיל בתוכו בעיקר את שני לוחות הברית (דב ל״א:26; מלא ו׳:19; עב ט׳:4). (ראה נספחים ב5 ו־ב8.)
-
אריופגוס.
גבעה גבוהה באתונה, צפונית מערבית לאקרופוליס. כך גם כונתה המועצה (בית המשפט) שנהגה להתכנס שם. פאולוס הובא אל האריופגוס על־ידי פילוסופים סטואים ואפיקורסים כדי שיסביר את אמונתו (מהש י״ז:19).
-
ארם; ארמים.
צאצאי ארם, בנו של שם, אשר חיו בעיקר באזורים מהרי הלבנון עד ארם נהריים (מסופוטמיה) ומהרי הטאורוס שבצפון ועד דמשק והלאה בדרום. אזור זה כונה מאוחר יותר סוריה, ותושביו נקראו סורים (בר כ״ה:20; דב כ״ו:5; הוש י״ב:12).
-
ארמית.
שפה שמית קרובה לעברית, בעלת אלפבית זהה. ארמית הייתה מדוברת בפי הארמים, אך מאוחר יותר הפכה לשפת המסחר והתקשורת הבינלאומית בשטחן של המעצמות אשור ובבל. היא גם הייתה השפה המנהלית הרשמית של המעצמה הפרסית (עזר ד׳:7). חלקים מן הספרים עזרא, ירמיהו ודניאל נכתבו בארמית (עזר ד׳:8 עד ו׳:18; ז׳:12–26; ירמ י׳:11; דנ ב׳:4ב עד ז׳:28).
-
אשרה.
המילה מתארת (1) עמוד מקודש המייצג את אשרה, אלת פריון כנענית, או (2) את דמותה של האלה אשרה עצמה. עמודי האשרה ככל הנראה היו זקופים ועשויים לפחות בחלקם מעץ. ייתכן שהם היו עמודים לא מגולפים, או אפילו עצים (דב ט״ז:21; שופ ו׳:26; מלא ט״ו:13).
ב
-
בהט (אלבסטר).
שמם של כלי קיבול קטנים לבושם העשויים מאבן שמקורה ליד אלבסטרון שבמצרים. לכלים אלה היה בדרך כלל צוואר צר שאפשר היה לאטום כדי למנוע נזילה של הבושם היקר. האבן עצמה נודעה באותו השם (מר י״ד:3).
-
בול.
שמו של החודש השמיני בלוח השנה העברי הדתי והחודש השני בלוח השנה החקלאי. שורש המילה פירושו ”יבול; תנובה”. החודש נמשך מאמצע אוקטובר עד אמצע נובמבר (מלא ו׳:38). (ראה נספח ב15.)
-
בית המקדש.
מבנה הקבע בירושלים שהחליף את המשכן הנייד כמרכז עבודת אלוהים בקרב בני ישראל. בית המקדש הראשון נבנה על־ידי שלמה ונחרב בידי הבבלים. בית המקדש השני נבנה על־ידי זרובבל אחרי השיבה מגלות בבל, ומאוחר יותר נבנה מחדש בידי הורדוס הגדול. פעמים רבות המקרא פשוט מכנה את בית המקדש (או ההיכל) ”בית יהוה” (עזר א׳:3; ו׳:14, 15; דהא כ״ט:1; דהב ב׳:4; מתי כ״ד:1). (ראה נספחים ב8 ו־ב11.)
-
בית כנסת.
המונח ”כנסת” פירושו ”התכנסות; התאספות”. ברוב הפסוקים הכוונה למבנה או למקום שבו התכנסו היהודים לשם קריאת הכתובים, לימוד, שמיעת דרשות ונשיאת תפילות. בתקופת ישוע לכל עיירה בעלת אוכלוסייה גדולה בישראל היה בית כנסת, ובערים הגדולות יותר היה יותר מבית כנסת אחד (לוק ד׳:16; מהש י״ג:14, 15).
-
בכור.
הכוונה בעיקר לבן הראשון של האב (ולא לבן הבכור של האם). בתקופת המקרא הבן הבכור החזיק במעמד מכובד במשפחה והוענקה לו ראשות על בני הבית אחרי מות האב. המונח מתייחס גם לזכר הראשון מבין צאצאי בעלי החיים (שמ י״א:5; י״ג:12; בר כ״ה:33; קול א׳:15).
-
במה.
מקום פולחן, לרוב על ראש גבעה או הר, או בימה מעשה ידי אדם. אף שהבמות שימשו לעיתים לשם עבודת אלוהים, הן ברוב המקרים קשורות לפולחן אלילי פגאני (במד ל״ג:52; מלא ג׳:2; ירמ י״ט:5).
-
בן אדם.
ביטוי המופיע כ־80 פעם בספרי הבשורה. הכינוי מיוחס לישוע המשיח ומראה שהוא נולד כאדם בשר ודם ולא היה יצור רוחני שפשוט לבש גוף גשמי. כינוי זה גם מצביע על כך שישוע יגשים את הנבואה הכתובה בדניאל ז׳:13, 14. בכתבי־הקודש העבריים ביטוי זה שימש גם לתיאור יחזקאל ודניאל והבליט את ההבדל בין דוברים אנושיים אלה ובין המקור האלוהי של המסר שבפיהם (יחז ג׳:17; דנ ח׳:17; מתי י״ט:28; כ׳:28).
-
בן דוד.
כינוי המיוחס פעמים רבות לישוע והמדגיש את העובדה שהוא יורש ברית המלכות אשר נועדה להתקיים על־ידי נצר לשושלת דוד (מתי י״ב:23; כ״א:9).
-
בן חורין; משוחרר.
בתקופת השלטון הרומי, ”בן חורין” היה אדם שנולד חופשי ושהחזיק במלוא זכויות האזרח. לעומת זאת, אדם ”משוחרר” היה עבד שהוצא לחופשי. שחרור רשמי העניק לאדם אזרחות רומית, אך הוא לא היה יכול להחזיק במשרה פוליטית. שחרור בלתי רשמי שחרר את הפרט מעבדות, אך לא הקנה לו את מלוא זכויות האזרח (קוא ז׳:22).
-
בני אהרון.
צאצאיו של אהרון, נכדו של לוי, אשר נבחר לשרת ככוהן הגדול הראשון במסגרת תורת משה. בני אהרון מילאו את תפקידי הכוהנים במשכן ובבית המקדש (דהא כ״ג:28).
-
בעל.
אל כנעני שנחשב כבעל השמיים, מוריד הגשמים ומעניק הפוריות. התואר ”בעל” שימש גם לתיאור אלים מקומיים בדרגה נמוכה יותר. פירוש המילה הוא ”אדון; בעלים” (מלא י״ח:21; רומ י״א:4).
-
בעל אוב.
אדם המתיימר לדבר עם המתים (ויק כ׳:27; דב י״ח:10–12; מלב כ״א:6).
-
בעל זבוב.
כינוי שיוחס לשטן, אשר הוא השר או השליט של השדים. ייתכן שהכינוי קשור לאל בעל זבוב, שאותו עבדו הפלשתים בעקרון (מלב א׳:3; מתי י״ב:24).
-
ברית.
הסכם או חוזה רשמי בין אלוהים ובין בני אדם או בין שני אנשים או שתי קבוצות, המציין התחייבות לעשות דבר מה או להימנע מלעשותו. לעיתים רק צד אחד היה אחראי לקיום התנאים (ברית חד־צדדית, שביסודו של דבר הייתה הבטחה). במקרים אחרים שני הצדדים היו חייבים בקיום תנאים מסוימים (ברית דו־צדדית). מלבד בריתות שכרת אלוהים עם בני אדם, המקרא מזכיר בריתות בין אנשים, שבטים, אומות או קבוצות אנשים. בין הבריתות בעלות ההשפעה הגדולה ביותר הן אלה שכרת אלוהים עם אברהם, דוד, עַם ישראל (ברית התורה) וישראל השייכים לאלוהים (הברית החדשה) (בר ט׳:11; ט״ו:18; כ״א:27; שמ כ״ד:7; דהב כ״א:7).
-
בת.
מידת נפח לנוזלים השווה לכ־22 ליטר, וזאת לפי ממצאים ארכיאולוגיים של שברי כד שעליהם כתובה המילה בת. רוב מידות הנפח ליבש ולנוזלים במקרא מחושבות ביחס לנפח המוערך של הבת (מלא ז׳:38; יחז מ״ה:14). (ראה נספח ב14.)
ג
-
גומא.
צמח דמוי קנה הצומח במים, אשר שימש ליצירת פריטים כגון סלים, מכלים וסירות. הגומא (או הפפירוס) שימש גם לייצור מעין נייר לכתיבה, והשתמשו בו במגילות רבות (שמ ב׳:3).
-
גורלות.
חלוקי אבן, פיסות עץ קטנות או שברי אבנים ששימשו בעת קבלת החלטות. את הגורלות אספו אל קפלי הבגד או אל תוך כלי וניערו אותם. הגורל שנפל החוצה או שנשלף הוא שנבחר. ההליך לרוב היה מלווה בתפילה. המונח ”גורל” שימש הן כפשוטו והן באופן סמלי במשמעות ”חלק” או ”מנה” (יהו י״ד:2; תה ט״ז:5; משל ט״ז:33; מתי כ״ז:35).
-
גידוף.
המילה היוונית בְּלַספֶמִייָה פירושה ביסודו של דבר דיבור מזיק, השמצות או דיבור פוגעני, בין שנגד אלוהים ובין שנגד בני אדם. בתרגום עולם חדש המונח בדרך כלל מתייחס לדיבור חסר כבוד או פוגעני נגד אלוהים ודברים קדושים (לוק י״ב:10; התג ט״ז:9).
-
גיהינום.
מקור השם הוא גיא בן הינום, השוכן דרומית ודרומית מערבית לירושלים הקדומה (ירמ ז׳:31). הוא הוזכר באופן נבואי כמקום שיפוזרו בו גופות (ירמ ז׳:32; י״ט:6). אין עדות שבעלי חיים או בני אדם הושלכו אל גיהינום להישרף או להתענות בעודם בחיים, ולכן המקום לא יכול היה לסמל תחום סמוי מן העין שבו נפשות בני אדם מעונות לנצח באש ממשית. ישוע ותלמידיו השתמשו במילה גיהינום כסמל לעונש הנצחי של ”המוות השני”, כלומר, אבדון עולם, השמדה נצחית (התג כ׳:14; מתי ה׳:22; י׳:28).
-
גיתית.
מונח מוזיקלי שמשמעותו אינה ברורה, אך נראה כי הוא נגזר מהמילה גת. יש סבורים כי מדובר במנגינה הקשורה לשירים שהיו שרים בעת הכנת היין בגת (תה פ״א:כתו).
-
גלות.
גירוש מארץ המולדת או הבית, בדרך כלל בגזירת כובשים. פירוש המילה הוא עזיבה. בני ישראל חוו שתי גלויות עיקריות. הממלכה הצפונית בת עשרת השבטים נלקחה לגלות על־ידי האשורים, ומאוחר יותר הממלכה הדרומית בת שני השבטים נלקחה לגלות על־ידי הבבלים. שארית משתי הגלויות הושבה אל הארץ במצוות כורש, השליט הפרסי (מלב י״ז:6; כ״ד:16; עזר ו׳:21).
-
גלעד.
במובן המצומצם, האזור הפורה מזרחית לנהר הירדן, צפונית ודרומית לנחל יבוק. לעיתים שימש לתיאור כל שטחם של בני ישראל מזרחית לירדן, היכן שהתגוררו השבטים ראובן וגד וחצי שבט מנשה (במד ל״ב:1; יהו י״ב:2; מלב י׳:33). (ראה נספח ב4.)
-
גן עדן.
גן או מטע יפהפה. מוזכר לראשונה בהקשר לגן שיצר יהוה למען הזוג הראשון בעדן. כאשר דיבר ישוע עם אחד הפושעים שהוקעו לצידו, הוא ציין שכדור הארץ יהפוך לגן עדן. בקורינתים ב׳. י״ב:4 המונח ”גן עדן” ככל הנראה מתייחס לגן העדן העתידי, ובההתגלות ב׳:7 עניינו בגן העדן השמימי (שהש ד׳:13, הערת שוליים; לוק כ״ג:43).
-
גר.
אדם שהתגייר. במקרא המילה ”גר” מתייחסת למי שחבק את הדת היהודית, ואם היה זכר, היה עליו לעבור מילה (מתי כ״ג:15; מהש י״ג:43).
-
גרה.
משקל המקביל ל־57.0 גרם. הוא שווה ל־20/1 השקל (ויק כ״ז:25). (ראה נספח ב14.)
ד
-
דבר; מגפה.
המונח מתאר מחלה מידבקת המתפשטת במהירות והיכולה להגיע לממדים גדולים ולגרום למוות (לרוב בהקשר למשפטי אלוהים), או שהוא מתייחס באופן כללי יותר למחלה, מכה או אסון הנשלחים כעונש מאת יהוה (במד י״ד:12; ט״ז:49; יחז ל״ח:22, 23; עמו ד׳:10).
-
דגון.
אל פלשתי. גיזרון השם אינו ברור, אך יש חוקרים המקשרים אותו למילה דג (שופ ט״ז:23; שמא ה׳:4).
-
דיינים.
הדיינים במסגרת הממשל הבבלי היו פקידי ממשל במחוזות המדינה אשר היו בקיאים בחוק והחזיקו בסמכות שיפוטית מוגבלת (דנ ג׳:2).
-
דינר.
מטבע רומי עשוי כסף ששקל כ־85.3 גרמים ושנשא את דמותו של הקיסר מצידו האחד. דינר היה השכר שקיבל פועל תמורת יום עבודה וגם מטבע ’מס הגולגולת’ שגבו הרומאים מן היהודים (מתי כ״ב:17; לוק כ׳:24). (ראה נספח ב14.)
-
דיש.
הפרדת גרגירי תבואה מן השיבולים ומן המוץ; המקום שבו מלאכה זו בוצעה נקרא גורן. הדיש נעשה ידנית בעזרת מקל, ואם הכמויות היו גדולות המלאכה נעשתה בעזרת ציוד מיוחד, כגון מורג או מכבש שנגררו על־ידי בהמות. מכשיר הדיש נגרר על התבואה שנפרשה על האדמה בגורן — תחום שטוח ועגול, בדרך כלל באזור גבוה וחשוף לרוחות (ויק כ״ו:5; ישע מ״א:15; מתי ג׳:12).
-
דקפוליס.
קבוצת ערים יווניות שבמקור כללה עשר ערים (מיוונית, דקה, שפירושו ”עשר”, והמילה פוליס, ”עיר”). כך נקרא גם האזור מזרחית לכינרת ולנהר הירדן, היכן שנמצאו רוב הערים הללו. הן היו מרכזי תרבות ומסחר הלניסטיים. ישוע עבר דרך האזור הזה, אך לא מוזכר שהוא ביקר בערים עצמן (מתי ד׳:25; מר ה׳:20). (ראה נספחים א7 ו־ב10.)
-
דרכמה.
מטבע יווני עשוי כסף, שבתקופה שבה נכתבו כתבי־הקודש היווניים שקל 4.3 גרמים (מתי י״ז:24). (ראה נספח ב14.)
-
דרכמון.
מטבע זהב מן התקופה הפרסית, מזוהה עם המטבע המכונה אֲדַרְכּוֹן (נחמ ז׳:70). (ראה נספח ב14.)
ה
-
האדס.
מילה יוונית המקבילה למילה העברית ”שאול”, ומשמעה הקבר המשותף של האנושות. (ראה ערך ”שאול”.)
-
האלוהים; האל האמיתי.
במקרים רבים כאשר המילים ”אלוהים” או ”אל” מיודעות על־ידי ה״א הידיעה בכתבי־הקודש העבריים, הדבר מבדיל את יהוה כאל האמיתי היחיד לעומת אלי כזב. הצירוף ”האל האמיתי” מבליט את מלוא המשמעות של המונח העברי בהקשרים כאלה (בר ה׳:22, 24; מ״ו:3; דב ד׳:39; גם הערות שוליים).
-
הבשורה הטובה.
בכתבי־הקודש היווניים זו הבשורה הטובה על מלכות אלוהים ועל הישועה המתאפשרת בזכות אמונה בישוע המשיח (לוק ד׳:18, 43; מהש ה׳:42; התג י״ד:6).
-
הדרך.
מונח סמלי המתייחס בכתבי־הקודש לצורת פעולה או התנהגות מסוימת, בין שהיא רצויה בעיני יהוה ובין שלא. על מי שהפכו לתלמידיו של ישוע המשיח נאמר שהשתייכו ’לדרך’, כלומר הם ניהלו דרך חיים שעיקרה אמונה בישוע המשיח וחיקוי דוגמתו (מהש י״ט:9).
-
הורדוס.
שם המשפחה של שושלת ששלטה על היהודים מטעם רומא. הורדוס הגדול ידוע כמי שבנה מחדש את בית המקדש בירושלים וגם כמי שהורה על טבח הילדים בניסיון להרוג את ישוע (מתי ב׳:16; לוק א׳:5). הורדוס ארכלאוס והורדוס אנטיפס, בניו של הורדוס הגדול, הופקדו על חלקים מתחום שלטונו של אביהם (מתי ב׳:22). אנטיפס היה טטררך, וכונה בפי רבים ”מלך”. הוא שלט במהלך שלוש השנים וחצי של שירותו של ישוע ובמהלך התקופה המתוארת בספר מעשי השליחים עד פרק י״ב (מר ו׳:14–17; לוק ג׳:1, 19, 20; י״ג:31, 32; כ״ג:6–15; מהש ד׳:27; י״ג:1). לאחר מכן, הורדוס אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס הגדול, הומת בידי מלאך אלוהים לאחר ששלט זמן קצר (מהש י״ב:1–6, 18–23). בנו, הורדוס אגריפס השני, עלה לשלטון ומלך עד מרד היהודים ברומא (מהש כ״ג:35; כ״ה:13, 22–27; כ״ו:1, 2, 19–32).
-
היגיון.
מונח טכני מוזיקלי. לפי שימוש המילה בתהלים ט׳:16, נראה כי היא מציינת קטע ביניים לנגינת נבל בטון נמוך וחגיגי, או הפסקה חגיגית לשם הגות או הרהורים.
-
הין.
מידת נפח לנוזלים והמכל של מידה זו. הין היה שווה ל־67.3 ליטר, וזאת על סמך הצהרה מפי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, שלפיה הין היה שווה לשתי כוֹאוֹת אַטיות (יחידת מידה ביוון העתיקה) (שמ כ״ט:40). (ראה נספח ב14.)
-
הכתוב; הכתובים.
הכתבים הקדושים המרכיבים את דבר־אלוהים. שם זה מופיע במשמעות הזאת רק בכתבי־הקודש היווניים (לוק כ״ד:27; טמב ג׳:16).
-
הלחם המוצג.
(ראה ערך ”לחם הפנים”.)
-
הלקאה.
סוג של ענישה. בכתבי־הקודש היווניים מדובר בהכאה או הצלפה בשוט שהיו בו לולאות או עצמים חדים בקצותיו (מתי כ׳:19; יוח י״ט:1).
-
הצרה הגדולה.
המילה היוונית שתורגמה ל”צרה” משמעה מצוקה או סבל כתוצאה מנסיבות מלחיצות. ישוע דיבר על ”צרה גדולה” חסרת תקדים שתבוא על ירושלים, והתייחס במיוחד לצרה גדולה שלימים תבוא על האנושות בהקשר למועד העתידי שבו ’יבוא בפאר רב’ (מתי כ״ד:21, 29–31). פאולוס תיאר את הצרה הזאת כמשפט צודק מטעם אלוהים נגד ’מי שאינם מכירים את אלוהים ומי שאינם נשמעים לבשורה הטובה’ על ישוע המשיח. בספר ההתגלות פרק י״ט מתואר ישוע כמי שמוביל צבאות שמימיים נגד ’חיית הפרא ומלכי הארץ וצבאותיהם’ (תסב א׳:6–8; התג י״ט:11–21). הכתוב גם מציין ש”המון רב” ישרוד את הצרה הזאת (התג ז׳:9, 14). (ראה ערך ”הר מגידון”.)
-
הר מגידון.
מונח שפירושו ”הר מגידו”. המילה קשורה ל”מלחמת היום הגדול של אלוהים הכול יכול”, אשר בה ייאספו ”מלכי כל העולם המיושב” כדי להילחם ביהוה (התג ט״ז:14, 16; י״ט:11–21). (ראה ערך ”הצרה הגדולה”.)
-
הרמס.
אל יווני, בנו של זאוס. תושבי ליסטרה חשבו את פאולוס להרמס, מכיוון שאל זה כביכול היה שליח האלים ואל אומנות הדיבור (מהש י״ד:12).
-
הרָשָׁע.
כינוי לשטן, המתייצב נגד אלוהים ועקרונותיו הישרים והצודקים (מתי ו׳:13; יחא ה׳:19).
ז
-
זאוס.
ראש האלים לפי אמונתם של היוונים הפוליתיאיסטים. תושבי ליסטרה חשבו את בר־נבא לזאוס. כתובות עתיקות שנמצאו בסמוך לליסטרה מתייחסות ל”כוהני זאוס” ול”זאוס אל השמש”. האונייה שבה הפליג פאולוס מן האי מלטה נשאה את סמלם של ”בני זאוס”, כלומר האחים התאומים קסטור ופולוקס (מהש י״ד:12; כ״ח:11).
-
זבח שלמים.
קורבן שהוצג ליהוה כבקשה ליחסי שלום עימו. המשתתפים היו המקריב ובני ביתו, הכוהן העורך את הטקס והכוהנים שהיו בתפקיד. יהוה כביכול קיבל את ריח הניחוח של השומן הנשרף. גם הדם, המייצג את החיים, ניתן לו. כך הכוהנים והמקריבים כאילו ישבו לאכול ארוחה יחד עם יהוה, כאות ליחסי שלום ביניהם (ויק ז׳:29, 32; דב כ״ז:7).
-
זוֹנָה; זוֹנֶה.
אדם המקיים יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין, בעיקר תמורת תשלום. (המילה היוונית פורני המתורגמת כ”זוֹנָה” נגזרת משורש שפירושו ”למכור”). המונח מופיע לרוב בלשון נקבה, אף שבמקרא מוזכרים גם גברים שעסקו בזנות. הזנות נאסרה בתורת משה, ושכר זונה לא היה קביל כתרומה למקדש יהוה, וזאת בניגוד למנהג הפגאני להשתמש בקדשות ובקדשים (נשים וגברים שהוקדשו לזנות בבתי פולחן) כמקור הכנסה (דב כ״ג:17, 18; מלא י״ד:24). המונח משמש במקרא גם בצורה סמלית לתיאור אנשים, אומות או ארגונים אשר בדרך כלשהי עובדים אלילים ובמקביל לכך מתיימרים להיות עובדי אלוהים. לדוגמה, הישות הדתית המכונה ”בבל הגדולה” מתוארת בספר ההתגלות כזונה מכיוון שהיא חברה לשליטי העולם הזה לשם השגת כוח או רווחים חומריים (התג י״ז:1–5; י״ח:3; דהא ה׳:25).
-
זיו.
שמו המקורי של החודש השני בלוח השנה העברי הדתי והחודש השמיני בלוח השנה החקלאי. הוא נמשך מאמצע אפריל עד אמצע מאי. בתלמוד ובמקורות אחרים אחרי גלות בבל הוא נקרא אייר (מלא ו׳:37). (ראה נספח ב15.)
-
זימה.
מהמילה היוונית אָסֵלְגְיָה, מונח המתאר מעשים המהווים הפרה חמורה של חוקי אלוהים ומשקפים עזות מצח ובוז; גישה המבטאת חוסר כבוד או אף זלזול כלפי סמכות, חוקים ואמות מידה. המונח אינו מתאר התנהגות שלילית קלה בחומרתה (גלט ה׳:19; פטב ב׳:7).
-
זנות.
אי־מוסריות מינית (ביוונית, פּוֹרְנִיאָה); מונח שמתייחס במקרא למעשים מיניים מסוימים שאלוהים אוסר. הוא כולל ניאוף, יצאנות, יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין, הומוסקסואליות ומשכב בהמה. בספר ההתגלות יש למונח זה משמעות סמלית ביחס לזונה הדתית המכונה ”בבל הגדולה”, החוברת לשליטי העולם הזה לשם השגת כוח או רווחים חומריים (התג י״ד:8; י״ז:2; י״ח:3; מתי ה׳:32; מהש ט״ו:29; גלט ה׳:19). (ראה ערך ”זוֹנָה; זוֹנֶה”.)
-
זקן.
אדם בגיל מתקדם, אך במקרא הכוונה בעיקר לאדם בעל סמכות ואחריות בקהילה או באומה. המילה מופיעה גם בספר ההתגלות ככינוי ליצורים שמימיים. המילה היוונית פרסביטרוס מתורגמת כ”זקן” כשהיא מתייחסת למי שמנהיגים את הקהילה (שמ ד׳:29; משל ל״א:23; טמא ה׳:17; התג ד׳:4).
-
זרת.
מידת אורך השווה בערך למרחק שבין קצה האצבע הקטנה לקצה האגודל כשהן זקופות. בהתבסס על האמה שאורכה 5.44 ס״מ, אורכה של זרת הוא 2.22 ס״מ (שמ כ״ח:16; שמא י״ז:4). (ראה נספח ב14.)
ח
-
חג החנוכה.
נחגג מדי שנה לזכר טיהור המקדש אחרי שנטמא על־ידי אנטיוכוס אפיפנס. החג התחיל בכ״ה בכסלו ונמשך שמונה ימים (יוח י׳:22).
-
חג המצות.
הראשון מבין שלושת החגים השנתיים העיקריים של בני ישראל. הוא חל בט״ו בניסן, יום אחרי הפסח, ונמשך שבעה ימים. רק לחם ללא שאור היה מותר באכילה, לזכר יציאת מצרים (שמ כ״ג:15; מר י״ד:1).
-
חג הסוכות.
מכונה גם חג האסיף. הוא התקיים בט״ו עד כ״א באיתנים (תשרי), ונחגג לציון הקציר בתום השנה החקלאית בארץ ישראל והיה מועד לשמחה והודיה על ברכת יהוה על היבולים. בימי החג התגוררו האנשים בסוכות, כלומר במבנים ארעיים, לזכר יציאת מצרים. חג הסוכות היה אחד משלושת החגים שבהם נדרש מכל הזכרים לעלות לירושלים כדי לקיימו (ויק כ״ג:34; עזר ג׳:4).
-
חג הקציר.
(ראה ערך ”חג השבועות”.)
-
חג השבועות.
החג השני מבין שלושת החגים העיקריים שכל הזכרים היהודים היו חייבים לחגוג בירושלים. החג נקרא גם חג הקציר או יום הביכורים, ונחגג בתום 50 יום שמניינם החל בט״ז בניסן (שמ כ״ג:16; ל״ד:22; במד כ״ח:26; מהש ב׳:1).
-
חוזה בכוכבים (אסטרולוג).
אדם הלומד את תנועות השמש, הירח והכוכבים כדי לחזות אירועים עתידיים (דנ ב׳:27; מתי ב׳:1).
-
חומר.
מידת נפח ליבש המקבילה לכור. על סמך הנפח המוערך של מידת הבת, חומר היה שווה ל־220 ליטר (ויק כ״ז:16). (ראה נספח ב14.)
-
חורב; הר חורב.
האזור ההררי מסביב להר סיני. שם נוסף להר סיני (שמ ג׳:1; דב ה׳:2). (ראה נספח ב3.)
-
חושן.
מעין כיס או נרתיק משובץ אבני חן שנשא הכוהן הגדול בישראל על ליבו בכל עת שנכנס אל הקודש. הוא נקרא ”חושן המשפט” כי הכיל את האורים והתומים, ששימשו לבירור משפטי יהוה (שמ כ״ח:15–30). (ראה נספח ב5.)
-
חותם.
מכשיר ששימש להטבעת חתימה (בדרך כלל על חמר או על שעווה) לציון בעלות או מהימנות או לשם אישור הסכמים. בחותמות קדומים הייתה חתיכת חומר קשיח (אבן, שנהב או עץ) שעליה חקוקים אותיות או עיטורים במהופך. המילה חותם מציינת בהשאלה דבר שנחתם כמהימן, כסימן לבעלות או כדבר נסתר או סתום (שמ כ״ח:11; נחמ ט׳:38; התג ה׳:1; ט׳:4).
-
חסד.
בכתבי־הקודש העבריים, המונח חסד עניינו באהבה המונעת ממחויבות, יושרה, נאמנות ודבקות איתנה. החסד בדרך כלל מתאר את אהבתו של אלוהים כלפי בני אדם, אך נוגע גם לאהבה בין אנשים (שמ ל״ד:6; רות ג׳:10). בכתבי־הקודש היווניים, המונח חסד שימש לתרגום מילה יוונית שמובנה העיקרי הוא דבר רצוי ומצודד לב. המילה משמשת פעמים רבות לתיאור מתנה או נתינה שמתוך נדיבות וטוב לב. כשהיא נוגעת לחסדו של אלוהים, המילה מתארת מתנת חינם שנותן אלוהים בנדיבות מבלי לצפות לתמורה. מכאן שהחסד הוא ביטוי לנתינתו השופעת ואהבתו הנדיבה וטוב ליבו כלפי בני האדם. המונח היווני מתורגם גם כ”חן” ו”מתנה נדיבה”. החסד מוענק לזה אשר לא עשה דבר שבזכותו הוא זכאי או ראוי לו, והמניע לחסד הוא אך ורק נדיבותו של עושה החסד (קוב ו׳:1; אפס א׳:7).
-
חסידי בית הורדוס.
ידועים גם כהרודיאנים. הם היו קבוצה לאומנית שתמכה ביעדיהם הפוליטיים של בני משפחת הורדוס, השליטים מטעם רומא. כמה מן הצדוקים ככל הנראה השתייכו לקבוצה זו. ההרודיאנים חברו לפרושים בהתנגדותם לישוע (מר ג׳:6).
-
חצוצרה.
כלי נשיפה עשוי מתכת, שימש למתן אות או התרעה ולשם נגינה. לפי במדבר י׳:2 יהוה הורה להכין שתי חצוצרות כסף שישמשו למתן אותות מוגדרים להקהלת העדה, לפירוק המחנה או להכרזה על מלחמה. ככל הנראה היו אלה חצוצרות ישרות, להבדיל מ”שופרות” מעוקלים שהיו עשויים מקרני בהמות. גם חצוצרות שטיבן אינו ידוע נכללו בין כלי הנגינה שבמקדש. קול חצוצרות משמש גם באופן סמלי כליווי להכרזה על משפטי יהוה או על אירועים משמעותיים אחרים שמקורם אלוהי (דהב כ״ט:26; עזר ג׳:10; קוא ט״ו:52; התג ח׳:7 עד י״א:15).
-
חצר.
השטח הפתוח והמגודר שהקיף את המשכן, ומאוחר יותר אחת החצרות הפתוחות והמוקפות חומה מסביב למבנה הראשי של המקדש. מזבח העולה נמצא בחצר המשכן ובחצר הפנימית של המקדש. (ראה נספחים ב5, ב8, ב11.) המקרא מזכיר גם חצרות של בתים וארמונות (שמ ח׳:13; כ״ז:9; מלא ז׳:12; אסת ד׳:11; מתי כ״ו:3).
-
חרטה; חזרה בתשובה.
בשימושן המקראי מילים אלה מצביעות על שינוי חשיבה, בליווי צער מעומק הלב על אורח חיים קודם, על מעשים פסולים או על אי־עשיית דבר מה. חרטה אמיתית מניבה פרי, שינוי קו פעולה (מתי ג׳:8; מהש ג׳:19; פטב ג׳:9).
ט
-
טבילה; להטביל.
משמעות הפועל היא ”לשקע”, או להכניס מתחת למים. ישוע הורה לכל תלמידיו להיטבל. כתבי־הקודש מתייחסים בין היתר גם לטבילת יוחנן, טבילה ברוח הקודש וטבילה באש (מתי ג׳:11, 16; כ״ח:19; יוח ג׳:23; פטא ג׳:21).
-
טבעת חותם.
סוג חותם שנענד על האצבע או שנתלה על חוט, ככל הנראה סביב הצוואר. טבעת החותם הייתה סמל סמכותו של שליט או איש ממשל (בר מ״א:42). (ראה ערך ”חותם”.)
-
טבת.
אחרי גלות בבל, שמו של החודש העשירי בלוח השנה העברי הדתי והחודש הרביעי בלוח השנה החקלאי. הוא נמשך מאמצע דצמבר עד אמצע ינואר. הוא בדרך כלל מכונה פשוט ה”חודש העשירי” (אסת ב׳:16). (ראה נספח ב15.)
-
טוהר.
המילה בהקשרה המקראי מתארת לא רק ניקיון פיזי אלא גם שמירה על מצב, או חזרה למצב שבו האדם הוא ללא מום, ללא דופי ונקי מכל דבר טמא, פגום או נשחת מבחינה מוסרית או רוחנית. בתורת משה המילה נוגעת לטוהר פולחני (ויק י׳:10; תה נ״א:7; מתי ח׳:2; קוא ו׳:11).
-
טומאה.
המילה יכולה לתאר לכלוך פיזי או הפרת חוקי מוסר. עם זאת, במקרא המילה בדרך כלל נוגעת למה שאינו מקובל, או לא טהור, לפי תורת משה (ויק ה׳:2; י״ג:45; מתי י׳:1; מהש י׳:14; אפס ה׳:5). (ראה ערך ”טוהר”.)
-
טרטרוס.
בכתבי־הקודש היווניים זהו מצב משפיל דמוי כלא שאליו הושלכו המלאכים המורדים בימי נוח. השימוש בפועל טרטרואו (”להשליך אל טרטרוס”) בפטרוס ב׳. ב׳:4 אין משמעו ש”המלאכים שחטאו” הושלכו אל טרטרוס המיתולוגי והפגאני (כלומר, אל כלא במעמקי האדמה ומקום אפלה השמור לאלים הנחותים). הכוונה היא שאלוהים השפילם וסילק אותם ממקומם וממעמדם הרם בשמיים והסגירם למצב של אפלה מוחלטת שבה הם אינם מסוגלים לראות את האור הרוחני של אלוהים ואינם יכולים להבין את מטרותיו. סופם יהיה קודר ודינם הוא אבדון עולם יחד עם העומד בראשם, השטן. מכאן שטרטרוס פירושו השפלה מוחלטת וגמורה עבור אותם מלאכים מורדים. הוא אינו זהה ל”תהום” המוזכרת בההתגלות כ׳:1–3.
י
-
ידותון.
מונח שמשמעותו אינה ברורה, המופיע בכתובת המזמורים בתהלים ל״ט, ס״ב וע״ז. נראה כי הכתובות הללו הן הנחיות לביצוע המזמור ואולי מציינות את הסגנון או את כלִי הנגינה. המקרא מזכיר מוזיקאי לוי ששמו ידותון, ולפיכך סגנון הנגינה או כלי הנגינה אולי היו קשורים אליו או לבניו.
-
יהודה.
בנו הרביעי של יעקב מאשתו לאה. בנבואתו על ערש דווי חזה יעקב ששליט גדול ונצחי יבוא משושלתו של יהודה. ישוע, בקיומו האנושי, היה מצאצאי יהודה. השם יהודה גם מתאר את השבט ומאוחר יותר את הממלכה שנקראו על שם יהודה. יהודה, המתוארת גם כממלכה הדרומית, הורכבה משבט יהודה ומשבט בנימין וכללה את הכוהנים והלוויים. יהודה חלשה על שטחה הדרומי של הארץ, ובתחומיה נמצאו ירושלים ובית המקדש (בר כ״ט:35; מ״ט:10; מלא ד׳:20; עב ז׳:14).
-
יהודי.
כינוי לאדם משבט יהודה אחרי נפילת ממלכת ישראל בת עשרת השבטים (מלב ט״ז:6). לאחר גלות בבל הכינוי שימש לתיאור בני ישראל משבטים שונים שחזרו לישראל (עזר ד׳:12). מאוחר יותר הוא שימש ברחבי העולם להבדיל בין בני ישראל ובין אנשים בני אומות אחרות (אסת ג׳:6). השליח פאולוס השתמש במונח ”יהודי” בצורה סמלית כאשר הסביר שבקהילה המשיחית אין כל חשיבות למוצאו של הפרט (רומ ב׳:28, 29; גלט ג׳:28).
-
יהוה.
-
יוֹבֵל.
שנת היובל צוינה כל 50 שנה, החל מכניסת ישראל אל הארץ המובטחת. בשנת היובל אסור היה לעבד את האדמה, ואת העבדים העבריים היה צריך לשלח לחופשי. אחוזות שעברו בירושה ושנמכרו הושבו לבעליהן. שנת היובל הייתה במובן מסוים שנה שלמה של חג, שנת חירות שהשיבה את האומה למצבה הראשוני כאשר נוסדה על־ידי אלוהים (ויק כ״ה:10).
-
יווני.
יליד יוון או מי שמוצא משפחתו משם; שפתם של תושבי יוון היא יוונית. למילה ”יווני” בכתבי־הקודש היווניים יש גם מובן רחב יותר כשהיא מתייחסת לכל העמים הלא־יהודים או למי שהושפעו מלשון יוון ותרבותה (יוא ג׳:6; יוח י״ב:20).
-
יום הדין.
יום, או תקופה, ספציפי שבו קבוצות, אומות או האנושות בכללותה יישפטו על־ידי אלוהים. בתקופה זו יוצא לפועל משפטם של מי שייחשבו ראויים למוות, או שהמשפט יעניק לכמה את ההזדמנות להיוושע ולזכות בחיי עולם. ישוע המשיח ושליחיו התייחסו ל’יום דין’ עתידי שבו יישפטו לא רק החיים אלא גם מי שמתו לאורך הדורות (מתי י״ב:36).
-
יום ההכנה.
כינוי ליום שלפני השבת, שבמהלכו ערכו היהודים את ההכנות הנחוצות לקראת השבת. יום זה הסתיים בשקיעת החמה של יום שישי, עם כניסת השבת. יממה בלוח השנה העברי מתחילה עם שקיעת השמש ומסתיימת עם שקיעת השמש הבאה (מר ט״ו:42; לוק כ״ג:54).
-
יום הכיפורים.
היום הקדוש ביותר לבני ישראל, נקרא גם יום כיפור (מלשון ”כפרה; כיסוי”), והוא צוין בי׳ בחודש איתנים (תשרי). זה היה היום היחיד בשנה שבו נכנס הכוהן הגדול אל קודש הקודשים במשכן ומאוחר יותר בבית המקדש. שם הוא הקריב את דם הזבחים בעד חטאיו, חטאי שאר הלוויים וחטאי העם. הייתה זו עת להתכנסות קדושה ולצום, וזו גם הייתה שבת אשר לא נעשתה בה כל מלאכה (ויק כ״ג:27, 28).
-
ייבום.
מנהג שלימים שולב בתורת משה ולפיו אדם נשא את אלמנת אחיו שמת מבלי להשאיר אחריו בנים, וזאת כדי להביא לעולם ילדים שימשיכו את שושלת אחיו (בר ל״ח:8; דב כ״ה:5).
-
יעקב.
בנם של יצחק ורבקה. מאוחר יותר אלוהים קרא לו ישראל, והוא היה לאביהם של בני ישראל (נקראו גם עם ישראל, ומאוחר יותר יהודים). הוא היה אביהם של 12 הבנים אשר הרכיבו יחד עם צאצאיהם את 12 השבטים בעם ישראל. השם יעקב המשיך להיות תואר לאומה או לעם ישראל (בר ל״ב:28; מתי כ״ב:32).
-
יקב; גת.
בדרך כלל שני בורות (גִּתּוֹת) שנחצבו באבן גיר טבעית, האחד גבוה מהשני, מחוברים באמצעות תעלה קטנה. בעת דריכת הענבים בבור העליון זרם המיץ אל תוך הבור התחתון. המילים משמשות גם כסמל למשפטי אלוהים (ישע ה׳:2; התג י״ט:15).
-
יֵרָקוֹן.
כל אחת ממחלות הצמחים הטפיליות הרבות הנגרמות על־ידי פטריות. יש גורסים כי הירקון המוזכר במקרא הוא חילדון החיטה (Puccinia graminis) (מלא ח׳:37).
-
ישראל.
השם שנתן אלוהים ליעקב. שם זה הפך לבסוף לשמם של כל צאצאיו כקבוצה בכל זמן נתון. צאצאיהם של 12 בני יעקב בדרך כלל נקראו בני ישראל, בית ישראל או עם (אנשי) ישראל. ישראל היה גם שמה של הממלכה הצפונית בת עשרת השבטים שהתפלגה מן הממלכה הדרומית, ומאוחר יותר שימש המונח לתיאור המשיחיים המשוחים, ”ישראל השייכים לאלוהים” (גלט ו׳:16; בר ל״ב:28; שמב ז׳:23; רומ ט׳:6).
כ
-
כבשן.
מבנה לשריפת כלי חרס וקרמיקה ולשריפת סיד; שימש גם להתכת עפרות או מתכות. בתקופת המקרא כבשנים היו עשויים מלבנים או מאבנים (בר ט״ו:17; דנ ג׳:17; התג ט׳:2).
-
כוהן.
הכוהן היה נציג רשמי של אלוהים עבור האנשים שאותם שירת, ולימד אותם על אלוהים וחוקיו. כוהנים גם ייצגו את העם לפני אלוהים כאשר הקריבו זבחים והפגיעו בעד העם והתחננו למענו. לפני שתורת משה נכנסה לתוקף שירת ראש המשפחה ככוהן עבור משפחתו. תחת תורת משה הורכבה הכהונה מן הזכרים ממשפחת אהרון משבט לוי. יתר הזכרים משבט לוי שימשו כעוזריהם. עם כניסת הברית החדשה לתוקפה, ישראל הרוחני הפך לאומה של כוהנים, וישוע המשיח הוא הכוהן הגדול (שמ כ״ח:41; עב ט׳:24; התג ה׳:10).
-
כוהן גדול.
במסגרת תורת משה, הכוהן הגדול היה הכוהן העיקרי אשר ייצג את העם לפני אלוהים והשגיח על שאר הכוהנים. הוא מכונה גם ”הכוהן הראשי” (דהב כ״ו:20; עזר ז׳:5). רק הוא הורשה להיכנס אל קודש הקודשים, המדור הפנימי ביותר של המשכן ומאוחר יותר של המקדש. הוא עשה כן מדי שנה אך ורק ביום הכיפורים. המונח ”כוהן גדול” מיוחס גם לישוע המשיח (ויק ט״ז:2, 17; כ״א:10; מתי כ״ו:3; עב ד׳:14).
-
כוהן ראשי.
מונח חלופי בכתבי־הקודש העבריים ל”כוהן הגדול”. בכתבי־הקודש היווניים הצירוף ’כוהנים ראשיים’ ככל הנראה מתייחס לאנשי הכהונה הראשיים, ואולי כלל כוהנים גדולים שהודחו מתפקידם ואת ראשי 24 מחלקות הכהונה (דהב כ״ו:20; עזר ז׳:5; מתי ב׳:4; מר ח׳:31).
-
כוכב הבוקר.
(ראה ערך ”כוכב השחר”.)
-
כוכב השחר.
משמעותו דומה לזו של ”כוכב הבוקר”. זהו הכוכב האחרון הזורח באופק המזרחי לפני זריחת השמש, ולפיכך הוא מבשר על שחר של יום חדש (התג כ״ב:16; פטב א׳:19).
-
כוסמין.
זן חיטה נחות (Triticum spelta) אשר גרגיריו אינם נפרדים בקלות מן המוץ (שמ ט׳:32).
-
כופר.
מחיר המשולם לצורכי שחרור משבי, עונש, סבל, חטא או אפילו מחובה כלשהי. המחיר לא תמיד היה כספי (ישע מ״ג:3). כופר היה דרוש במספר מצבים. לדוגמה, כל הבכורים הזכרים באדם או בבהמה בישראל היו שייכים ליהוה, והיה דרוש כופר, או מחיר פדיון, כדי לשחררם משימוש בלעדי בשירות יהוה (במד ג׳:45, 46; י״ח:15, 16). אם שור מסוכן שלא שמרו עליו הרג מישהו, הושת על בעליו כופר כדי לשחררו מעונש המוות הקבוע בחוק (שמ כ״א:29, 30). לעומת זאת, לא ניתן היה לקבל כופר עבור אדם שרצח בזדון (במד ל״ה:31). החשוב מכול, המקרא מדגיש את הכופר ששילם המשיח באמצעות מותו כקורבן על מנת לשחרר את עושי רצון אלוהים מן החטא והמוות (תה מ״ט:7, 8; מתי כ׳:28; אפס א׳:7).
-
כור.
מידת נפח ליבש ולנוזלים. היא הייתה שווה ל־220 ליטר, לפי הנפח המוערך של מידת הבת (מלא ה׳:11). (ראה נספח ב14.)
-
כוש (אתיופיה).
ברוב המקרים, הכוונה לאומה קדומה דרומית למצרים, שכללה את החלק הדרומי ביותר של מצרים בת זמננו ואת סודן בת זמננו (אסת א׳:1).
-
כותרת.
קישוט בראש עמוד במבנה. כותרות גדולות עיטרו את ראש שני העמודים יכין ובועז, שניצבו בחזית מקדש שלמה (מלא ז׳:16). (ראה נספח ב8.)
-
כיכר.
יחידת המשקל והכסף העברית הגדולה ביותר. משקלה היה 2.34 ק״ג. כיכר יוונית הייתה קטנה יותר ושקלה כ־4.20 ק״ג (דהא כ״ב:14; מתי י״ח:24). (ראה נספח ב14.)
-
כישוף; ספיריטיזם.
שימוש בכוח שמקורו ברוחות רעות (דהב ל״ג:6). הספיריטיזם כולל בתוכו את האמונה שרוחות המתים ממשיכות להתקיים לאחר מות הגוף ויכולות לתקשר עם החיים, לרוב באמצעות אדם (מדיום, או מתווך) הרגיש במיוחד להשפעתן. המילה היוונית המתורגמת ל”כישוף” או ל”עיסוק בספיריטיזם” היא פרמקיאה, אשר משמעה המילולי הוא ”שימוש בסמים”. הקשר בין מונח זה לספיריטיזם נעוץ בעובדה שבימי קדם השתמשו בסמים כדי לגייס את כוחות השדים לשם עשיית כשפים (גלט ה׳:20; התג כ״א:8; גם הערות שוליים).
-
כְּמוֹשׁ.
האל הראשי של המואבים (מלא י״א:33).
-
כנען.
נכדו של נוח, ובנו הרביעי של חם. אחד עשר השבטים שהיו צאצאי כנען התיישבו לבסוף בחלקו המזרחי של אגן הים התיכון בין מצרים ובין ארם. אזור זה נקרא ”ארץ כנען” (ויק י״ח:3; בר ט׳:18; מהש י״ג:19). (ראה נספח ב4.)
-
כס המשפט.
בדרך כלל בימה מורמת שניצבה בחוץ ושהובילו אליה מדרגות. איש הממשל שישב על כס המשפט יכול היה לפנות אל הקהל ולהכריז על פסיקתו. המונחים ”כס המשפט של אלוהים” ו”כס המשפט של המשיח” מסמלים את הסידור שקבע יהוה לשפיטת האנושות (רומ י״ד:10; קוב ה׳:10; יוח י״ט:13).
-
כסלו.
אחרי שיבת היהודים מבבל, שמו של החודש התשיעי בלוח השנה העברי הדתי והחודש השלישי בלוח השנה החקלאי. הוא נמשך מאמצע נובמבר עד אמצע דצמבר (נחמ א׳:1; זכר ז׳:1). (ראה נספח ב15.)
-
כפורת.
מכסהו של ארון הברית, אשר לפניו הִזה הכוהן הגדול את דם קורבנות החטאת ביום הכיפורים. המילה נגזרת מהשורש ”כפר” שפירושו ”לכסות (על חטא)” או אולי ”לנקות; למחות (חטא)”. הכפורת הייתה עשויה מזהב טהור, ועליה היו שני כרובים (מלאכים), אחד בכל קצה (שמ כ״ה:17–22; דהא כ״ח:11; עב ט׳:5). (ראה נספח ב5.)
-
כפירה.
המונח היווני (אַפּוֹסְטַסְיָה) נגזר מפועל שפירושו המילולי הוא ”לעמוד רחוק; לעמוד מנגד”. שם העצם פירושו ”בגידה, נטישה או התמרדות”. בכתבי־הקודש היווניים המילה ”כפירה” משמשת בהקשר לעזיבת עבודת אלוהים האמיתית (משל י״א:9; מהש כ״א:21; תסב ב׳:3).
-
כפרה.
מונח זה היה קשור לקורבנות שבזכותם יכול היה העם לקרוב לאלוהים ולעבוד אותו. במסגרת תורת משה הוקרבו קורבנות, במיוחד ביום הכיפורים, כדי להתפייס עם אלוהים חרף חטאים של יחידים או של האומה כולה. קורבנות אלה סימלו את קורבנו של ישוע, שכיפר לגמרי על חטאי האנושות אחת ולתמיד ואפשר לאנשים להתפייס עם יהוה (ויק ה׳:10; כ״ג:28; קול א׳:20; עב ט׳:12).
-
כרובים.
מלאכים רמי דרג בעלי תפקידים מיוחדים. הם נבדלים מן השרפים (בר ג׳:24; שמ כ״ה:20; ישע ל״ז:16; עב ט׳:5).
-
כשדים.
הארץ והעם שישב באזור הדלתא של נהרות הפרת והחידקל; עם הזמן שימש המונח לתיאור כל בבל ויושביה. ”כשדים” היה גם כינויה של קבוצת משכילים שלמדו מדע, היסטוריה, לשונות ואסטרונומיה אך גם עסקו בכשפים ובאסטרולוגיה (עזר ה׳:12; דנ ד׳:7; מהש ז׳:4).
-
כת.
קבוצת אנשים הדבקה בתורה מסוימת או במנהיג ופועלת לפי תפיסות דתיות משלה. המילה משמשת לתיאור שני הזרמים הבולטים ביהדות — הפרושים והצדוקים. גם המשיחיים כונו בפי אחרים ”כת” או ”כת הנצרתיים”, ואולי החשיבו אותם לזרם שפרש מן היהדות. לימים התפתחו בקהילה המשיחית כתות; ”כת ניקולאוס” מוזכרת מפורשות בספר ההתגלות (מהש ה׳:17; ט״ו:5; כ״ד:5; כ״ח:22; התג ב׳:6; פטב ב׳:1).
-
כתובת.
ל
-
לבונה.
שרף מיובש מעצים ומשיחים השייכים לסוג Boswellia. בעת שריפתה הפיצה הלבונה ריח ניחוח מתקתק. היא הייתה גם אחד ממרכיבי קטורת הקודש שהוקטרה במשכן ובמקדש. הלבונה גם הוקרבה יחד עם מנחות ושמו אותה על כל מערכת של לחם הפנים בתוך הקודש (שמ ל׳:34–36; ויק ב׳:1; כ״ד:7; מתי ב׳:11).
-
לבנון, רכס הר ה־.
אחד משני רכסי הרים המרכיבים את מערכת ההרים של ארץ הלבנון. רכס הלבנון נמצא במערב, ורכס מול־הלבנון נמצא במזרח. עמק ארוך ופורה מפריד בין שני הרכסים. רכס הלבנון מתנשא כמעט ישירות מחוף הים התיכון, והגובה הממוצע של פסגותיו מגיע לרום של בין 800,1 ו־100,2 מטר. בימי קדם היה הלבנון מכוסה בעצי ארז אדירים, אשר היו יקרים מאוד בעיני האומות הסובבות (דב א׳:7; תה כ״ט:6; צ״ב:12). (ראה נספח ב7.)
-
לוג.
מידת הנוזלים הקטנה ביותר המוזכרת במקרא. התלמוד מציין שהלוג היה שווה ל־12/1 ההין, ועל סמך זאת, נפח הלוג היה 31.0 ליטר (ויק י״ד:10). (ראה נספח ב14.)
-
לווייתן.
חיה המוזכרת לרוב בהקשר של מים, ככל הנראה יצור כלשהו החי במים. באיוב ג׳:8 ומ״א:1 הוא ככל הנראה מתייחס לתנין או ליצור גדול ממדים וחזק אחר החי במים. בתהלים ק״ד:26 ייתכן שאכן מדובר בסוג של לווייתן. במקומות אחרים מדובר בתיאור סמלי ואין לזהותו עם חיה כלשהי (תה ע״ד:14; ישע כ״ז:1).
-
לוי; לוויים.
בנו השלישי של יעקב מאשתו לאה; גם השבט שנקרא על שמו. שלושת בניו היו מייסדי שלוש החטיבות העיקריות של הלוויים. המונח ”לוויים” שימש לעיתים לתיאור השבט כולו, אך הוא לרוב אינו כולל את משפחת הכהונה של אהרון. שבט לוי לא קיבל נחלה בארץ המובטחת, אך ניתנו לו 48 ערים בתוך גבולות הארץ שחולקה ליתר השבטים (דב י׳:8; דהא ו׳:1; עב ז׳:11).
-
לחם הפנים.
שתים עשרה כיכרות לחם שהונחו על השולחן במדור המכונה ”הקודש” במשכן ובבית המקדש בשתי ערימות, או מערכות, כשבכל אחת מהן שש כיכרות. הוא נקרא גם ”לחם המערכת” ו”הלחם המוצג”. מנחה זו שהוקרבה לאלוהים הוחלפה בלחם טרי מדי שבת. את הלחם שהוסר בדרך כלל אכלו רק הכוהנים (דהב ב׳:4; מתי י״ב:4; שמ כ״ה:30; ויק כ״ד:5–9; עב ט׳:2). (ראה נספח ב5.)
-
ליקוט.
איסוף התבואה שהקוצרים השאירו מאחור בכוונה או בשגגה. תורת משה הורתה לעם לא לקצור לגמרי את קצות שדותיהם ולא לאסוף את כל הזיתים או הענבים. אלוהים העניק לעניים, לסובלים, לתושבים הזרים, ליתומים ולאלמנות את הזכות ללקט את מה שנותר אחרי הקציר (רות ב׳:7).
-
לענה.
מגוון צמחים מעוצים בעלי טעם מר מאוד וניחוח ארומטי חזק. הלענה משמשת במקרא כסמל להשלכות המרות של אי־מוסריות, השתעבדות, אי־צדק וכפירה. בההתגלות ח׳:11 המילה ”לענה” מתייחסת לחומר מר ורעיל המכונה גם אַבְּסִינְת (דב כ״ט:18; משל ה׳:4; ירמ ט׳:15; עמו ה׳:7).
-
לפטון.
בתקופה שבה נכתבו כתבי־הקודש היווניים היה זה המטבע היהודי הקטן ביותר, והיה עשוי נחושת או ברונזה (מר י״ב:42; לוק כ״א:2; הערות שוליים). (ראה נספח ב14.)
מ
-
מגיד עתידות.
אדם הטוען שיש לו היכולת לחזות אירועים עתידיים. המקרא מונה חרטומים, קוסמים ספיריטיסטיים, אסטרולוגים ואחרים כמי שמתיימרים לדעת את העתיד (ויק י״ט:31; דב י״ח:11; מהש ט״ז:16).
-
מגילה.
רצועה ארוכה של קלף או של נייר פפירוס, כתובה מצידה האחד, אשר בדרך כלל נכרכה סביב מקל. כתבי־הקודש נכתבו והועתקו על מגילות, צורת הספר הנפוצה בתקופה שבה הועלה המקרא על הכתב (ירמ ל״ו:4, 18, 23; לוק ד׳:17–20; טמב ד׳:13).
-
מדי; מדים.
עם שמוצאו בבנו של יפת, מדי; המדים התיישבו ברמה ההררית שבפרס, וזו הפכה לארץ מדי. הם חברו לבבלים כדי להביס את אשור. באותה עת הייתה פרס פרובינציה תחת שלטון מדי, אך כורש התקומם ובעקבות זאת התמזגה מדי עם פרס ויצרה את המעצמה מדי ופרס שהביסה את המעצמה הניאו־בבלית ב־539 לפה״ס. בחג השבועות שנחגג בירושלים בשנת 33 לספירה היו גם אנשים שהגיעו ממדי (דנ ה׳:28, 31; מהש ב׳:9). (ראה נספח ב9.)
-
מהפכת; סד.
מכשיר כליאה לשם ענישה. בחלק מן המתקנים הללו סגרו רק את הרגליים, ובאחרים הגוף כולו נסגר בתנוחה מעוותת, אולי תוך כפיתת כפות הרגליים, הידיים והצוואר (ירמ כ׳:2; מהש ט״ז:24).
-
מולוך.
(ראה ערך ”מולך”.)
-
מולך.
אל עמוני; ייתכן שהוא זהה למַלְכָּם, מִלְכֹּם ומוֹלוֹך. אולי מדובר בתואר ולא בשם של אל ספציפי. תורת משה קבעה עונש מוות לכל מי שהקריב את ילדיו למולך (ויק כ׳:2; ירמ ל״ב:35; מהש ז׳:43).
-
מופתים; ניסים.
פעולות או תופעות מעבר לכוחות הידועים לאדם, והמיוחסות לגורם על־טבעי. המונחים ”אותות”, ”מופתים”, ”נפלאות” ו”גבורות” משמשים לעיתים במקרא כמילים נרדפות (שמ ד׳:21; מהש ד׳:22; עב ב׳:4).
-
מוץ.
הקליפות או הקשקשים המופרדים מן החלק האכיל של התבואה בשעת הדיש והזרייה. בביטויים שונים מסמל המוץ דבר חסר ערך ובלתי רצוי (תה א׳:4; מתי ג׳:12).
-
מור.
שרף ארומטי ממגוון שיחים קוצניים או עצים קטנים מסוג שרף מור (Commiphora). מור היה אחד מרכיבי שמן המשיחה הקדוש. הוא שימש לבישום פריטים כמו בגדים או מיטות, והוסיפו אותו לשמני עיסוי ולתחליבי גוף. במור השתמשו גם בתהליך הכנת המת לקבורה (שמ ל׳:23; משל ז׳:17; יוח י״ט:39).
-
מוּת לַבֵּן.
מונח המופיע בכתובת של מזמור ט׳ בתהלים. מובנו המקובל הוא ”לגבי מותו של בן”. יש גורסים כי היה זה שמה של מנגינה מוכרת ששימשה לניגון מזמור זה או אולי מילות הפתיחה של מנגינה זו.
-
מזבח.
מבנה או במה מוגבהים, עשוי מאדמה, אבנים, משטח אבן או עץ מצופה מתכת, ועליו הוקרבו זבחים או הוקטרה קטורת למטרות פולחן. במדור הראשון במשכן ובמקדש ניצב ’מזבח זהב’ קטן להקטרת קטורת. הוא היה עשוי מעץ מצופה זהב. ’מזבח נחושת’ גדול יותר להקרבת קורבנות נמצא בחוץ בחצר (שמ כ״ז:1; ל״ט:38, 39; בר ח׳:20; מלא ו׳:20; דהב ד׳:1; לוק א׳:11). (ראה נספחים ב5 ו־ב8.)
-
מְזַמְּרוֹת.
כלים במשכן ובמקדש, עשויים מזהב או מנחושת. ייתכן ששימשו כמספריים לגזירת פתילי המנורות (מלב כ״ה:14).
-
מָחֲלַת.
ככל הנראה מונח מוזיקלי, המופיע בכתובות של מזמור נ״ג ומזמור פ״ח בתהלים. ייתכן שהוא נגזר משורש שפירושו ”חולשה; מחלה”, ולפיכך מצביע על טון עגמומי ועצוב, שלמעשה משקף את התוכן הקודר של שני המזמורים.
-
מחתות.
כלים עשויים מזהב, מכסף ומנחושת ששימשו במשכן ובמקדש להקטרת קטורת ולהסרת גחלים מן המזבח ופתילים שרופים ממנורת הזהב (שמ ל״ז:23; דהב כ״ו:19; עב ט׳:4).
-
מיל.
יחידת מרחק המופיעה רק פעם אחת בטקסט המקורי של כתבי־הקודש היווניים במתי ה׳:41, וככל הנראה עניינה במיל הרומי שהיה שווה ל־5.479,1 מטר. (ראה נספח ב14.)
-
מילה.
הסרת בשר העורלה מאיבר הזכרות. המצווה ניתנה לאברהם ולצאצאיו, אך היא אינה מחייבת את המשיחיים. בהקשרים שונים היא גם משמשת במובן סמלי (בר י״ז:10; קוא ז׳:19; פיל ג׳:3).
-
מילוא.
מלשון ”מילוי”. בתרגום השבעים תורגמה המילה ל”מבצר”. המילוא היה ככל הנראה מאפיין גיאוגרפי או מבנה מסוים בעיר דוד, אך טיבו המדויק אינו ידוע (שמב ה׳:9; מלא י״א:27).
-
מכתם.
מילה המופיעה בכתובות של שישה מזמורי תהלים (תה ט״ז; נ״ו עד ס׳). זהו מונח טכני שמשמעותו אינה ברורה, אך ייתכן שהוא קשור למילה ”מכתב” במשמע כתובת חקוקה.
-
מלאכים.
המילה מלאך בעברית ומקבילתה ביוונית אַגֶלוֹס פירושן ”שליח” אך הן מופיעות כ”מלאך” כשהן מתייחסות ליצורים רוחניים המשמשים כשליחים (בר ט״ז:7; ל״ב:3; יעק ב׳:25; התג כ״ב:8). מלאכים הם יצורים רוחניים רבי־עוצמה שברא אלוהים לפני בריאת האדם. הם גם מכונים במקרא ”רבבות קודש”, ”בני אלוהים” ו”כוכבי הבוקר” (דב ל״ג:2; איו א׳:6; ל״ח:7). לא הוענקה להם היכולת להתרבות, אלא הם נבראו כל אחד בנפרד. מספרם גדול יותר ממאה מיליון (דנ ז׳:10). לפי המקרא יש להם שמות פרטיים ולכל אחד מהם אישיות שונה, אך ברוב ענוותם הם אינם רוצים שיסגדו להם, ורובם אף נמנעים מלגלות את שמם (בר ל״ב:29; לוק א׳:26; התג כ״ב:8, 9). הם בעלי דרגות שונות ומבצעים מגוון תפקידים, כמו לשרת לפני כיסא יהוה, למסור הודעות בשמו, לפעול למען משרתי יהוה עלי אדמות, להוציא לפועל את משפטי אלוהים ולתמוך בהכרזת הבשורה הטובה (מלב י״ט:35; תה ל״ד:7; לוק א׳:30, 31; התג ה׳:11; י״ד:6). בעתיד הם יתמכו בישוע וישתתפו במלחמת הר מגידון (התג י״ט:14, 15).
-
מלכות אלוהים.
המונח מתאר במיוחד את ריבונותו של אלוהים המיוצגת על־ידי ממשלתו המלכותית של בנו, ישוע המשיח (מתי י״ב:28; לוק ד׳:43; קוא ט״ו:50).
-
מִלְכֹּם.
אל שעבדו העמונים, ככל הנראה זהה לאל מולך (מלא י״א:5, 7). לקראת סוף שלטונו בנה שלמה במות לאל זה. (ראה ערך ”מולך”.)
-
מַלְכָּם.
-
מלכת השמיים.
תוארה של אלה שבני ישראל הלא נאמנים סגדו לה בימי ירמיהו. יש המשערים כי היא הייתה האלה הבבלית אישתר (אסטארטה). שמה של מקבילתה השומרית הקודמת, אִינָנָה, פירושו ”מלכת השמיים”. מלבד היותה קשורה לשמיים, היא הייתה אלת פריון. אסטארטה מכונה גם ”גבירת השמיים” בכתובת מצרית (ירמ מ״ד:19).
-
מַלְמַד הבקר; דורבן.
מוט ארוך שבקצהו וו מתכת חד, אשר איכרים השתמשו בו לדרבון בהמות. הדורבן מושווה לדבריו של אדם חכם, המדרבנים את המאזין להישמע לעצות נבונות. הביטוי ”לבעוט בדורבנות” שאוב ממה שעושה שור עקשן המתנגד לדרבוני המַלמד ובועט בו, וכתוצאה מכך פוצע את עצמו (מהש כ״ו:14; שופ ג׳:31).
-
מלקחיים.
כלים עשויי זהב ששימשו במשכן ובבית המקדש לכיבוי להבות המנורות (שמ ל״ז:23).
-
מן.
עיקר מזונם של בני ישראל במשך 40 שנות נדודיהם במדבר. המזון סופק על־ידי יהוה, והופיע באורח נס על האדמה מתחת לשכבת טל מדי בוקר, מלבד ביום השבת. כאשר בני ישראל ראו אותו לראשונה, הם שאלו: ”מָן הוא?”, כלומר ”מה הוא?” (שמ ט״ז:13–15, 35) בהקשרים אחרים הוא מכונה ”דגן שמיים” (תה ע״ח:24), ”לחם משמיים” (תה ק״ה:40) ו”לחם גיבורים” (תה ע״ח:25). ישוע הזכיר את המן גם במובן סמלי (יוח ו׳:49, 50).
-
מָנֶה.
יחידת משקל וכסף. על סמך עדויות ארכיאולוגיות לפיהן מנה היה שווה ל־50 שקלים, ומשקלו של השקל היה 4.11 גרם, משקלו של המנה המוזכר בכתבי־הקודש העבריים היה 570 גרם. ייתכן שגם היה מנה מלכותי, כפי שנכון לגבי מידת האמה. המנה בכתבי־הקודש היווניים הקביל ל־100 דרכמות, ומשקלו היה 340 גרם. שישים מנים היו שווים לכיכר (עזר ב׳:69; לוק י״ט:13). (ראה נספח ב14.)
-
מנחה.
קורבן של קמח משובח, חיטה או שעורה קלויות, לחם בצורת טבעת או רקיק שנאפו, הוכנו במחבת או בכלי לטיגון עמוק (מַרְחֶשֶׁת).
-
מנצח.
המונח, כפי שהוא משמש בתהלים, ככל הנראה עניינו במי שבדרך מסוימת עיבד שירים וניצח על שירתם, ערך חזרות עם הזמרים הלוויים ואימן אותם, ואף ניצח על הופעות רשמיות. ישנם תרגומים המתרגמים מונח זה ל”מוזיקאי ראשי” או ”מנצח מוזיקלי” (תה ד׳:כתו; ה׳:כתו).
-
מס.
תשלום מאת מדינה או שליט למדינה או שליט אחרים כאות לכניעה, על מנת לשמור על שלום או לזכות להגנה (מלב ג׳:4; י״ח:14–16; דהב י״ז:11). המילה מתארת גם תשלום מס ששולם על־ידי יחידים (נחמ ה׳:4; רומ י״ג:7).
-
מסירות לאלוהים.
כבוד, פולחן ושירות המכוונים כלפי יהוה אלוהים, תוך נאמנות לריבונותו האוניברסאלית (טמא ד׳:8; טמב ג׳:12).
-
מעשר.
עשירית, או 10 אחוזים, שניתנה או שולמה כמס או כמתנה, בייחוד למטרות דתיות (מל ג׳:10; דב כ״ו:12; מתי כ״ג:23). במסגרת תורת משה, עשירית מתוצרת הארץ ועשירית מצאצאי העדרים והצאן ניתנו ללוויים מדי שנה כדי לכלכלם. הלוויים נתנו עשירית מן המעשר הזה לבני כהונת אהרון לשם כלכלתם. בקרב העם הונהגו גם כמה מעשרות נוספים. המשיחיים אינם נדרשים לתת מעשרות.
-
מצבה.
עמוד זקוף, לרוב מאבן, וככל הנראה היה סמל פאלי של הבעל או של אלי כזב אחרים (שמ כ״ג:24).
-
מצות.
לחם נטול שאור (דב ט״ז:3; מר י״ד:12; קוא ה׳:8).
-
מצנפת; צניף.
בד העוטף את הראש ומשמש ככובע. הכוהן הגדול חבש מצנפת מפשתן משובח, ובקדמתה נקשרה לוחית זהב בפתיל תכלת. המלך חבש מצנפת מתחת לכתר שלו. איוב השתמש במילה במובן סמלי כשהשווה את צדקתו ל”צניף” (שמ כ״ח:36, 37; איו כ״ט:14; יחז כ״א:26).
-
מקדוניה.
אזור צפונית ליוון שהפך לאזור חשוב תחת שלטונו של אלכסנדר הגדול ושמר על עצמאותו עד שנכבש על־ידי הרומים. מקדוניה הייתה פרובינציה רומית כאשר השליח פאולוס ביקר לראשונה באירופה. פאולוס ביקר באזור שלוש פעמים (מהש ט״ז:9). (ראה נספח ב13.)
-
מקדש.
ביסודו של דבר, מקום המוקדש לפולחן, מקום קדוש. ברוב המקרים הכוונה למשכן או לבית המקדש שבירושלים. המונח משמש גם לתיאור משכנו של אלוהים בשמיים (שמ כ״ה:8, 9; מלב י׳:25; דהא כ״ח:10; התג י״א:19).
-
מרודך.
האל הראשי של העיר בבל. לאחר שהמלך הבבלי והמחוקק חמורבי הפך את בבל לבירתה של ממלכת בבל, עלתה קרנו של מרודך (או מרדוך), והוא לבסוף תפס את מקומם של כמה אלים קודמים והפך לאל הראשי בפנתיאון הבבלי. בתקופות מאוחרות יותר הוחלף השם מרודך (או מרדוך) בתואר ”בלו” (שפירושו ”בעלים; אדון”), ונהוג היה לקרוא למרודך ”בֵּל” (ירמ נ׳:2).
-
מרכבה.
רכב בעל שני גלגלים, רתום לסוסים, ששימש בעיקר למלחמה (שמ י״ד:23; שופ ד׳:13; מהש ח׳:28).
-
משגיח.
גבר שעיקר תפקידו לשמור על הקהילה ולרעות אותה. מובנו הבסיסי של המונח היווני אפיסקופוס הוא השגחה מגוננת. המונחים ”משגיח” ו”זקן” (פרסביטרוס) מתייחסים לאותו תפקיד בקהילה המשיחית. המילה ”זקן” מצביעה על תכונותיו הבוגרות של הממונה, והמילה ”משגיח” מדגישה את החובות המתלוות למינוי זה (מהש כ׳:28; טמא ג׳:2–7; פטא ה׳:2).
-
משיח.
מילה הנגזרת מן המילה ”משוח”, או זה אשר נמשח. מקבילתה היוונית היא כריסטוס. משיחה בשמן שימשה למינוי מישהו לשירות מסוים. המילה משיח משמשת גם כתואר לישוע (מתי א׳:16; יוח א׳:41; שמב כ״ב:51; דהא ט״ז:22; דנ ט׳:25; עב י״א:26).
-
משיחה.
”למשוח” פירושו ביסודו של דבר ”למרוח; ליצוק נוזל”. אדם או חפץ נמשחו בשמן לציון הקדשה או בחירה לתפקיד מיוחד. בכתבי־הקודש היווניים המילה גם משמשת לתיאור שפיכת רוח הקודש על מי שנבחרים לקבל את התקווה השמימית (שמ כ״ח:41; שמא ט״ז:13; קוב א׳:21).
-
משיחיים.
שם שניתן בהכוונת אלוהים לתלמידיו של ישוע המשיח (מהש י״א:26; כ״ו:28).
-
משכון.
נכס או חפץ אישי שמפקיד הלוֹוֶה בידי המלווה לביטחון להחזר ההלוואה. נקרא גם עירבון. תורת משה קבעה תנאים מסוימים לגבי משכונים על מנת להגן על העניים וחסרי הישע בקרב האומה (שמ כ״ב:26; יחז י״ח:7).
-
משכיל.
מונח שמשמעותו אינה ברורה, המופיע בכתובות של 13 מזמורי תהלים. ייתכן שפירושו ”שיר הגות”. יש סבורים שמונח זה חופף במשמעותו לביטוי ’משרתים בתבונה’ (בנוסח המסורה, ”משכילים שכל טוב”) (דהב ל׳:22; תה ל״ב:כתו).
-
משכן.
אוהל נייד ששימש את בני ישראל אחרי יציאת מצרים לעבודת אלוהים. בתוך המשכן היה ארון ברית יהוה, אשר סימל את נוכחות אלוהים, והוא שימש כמקום להקרבת קורבנות ולפולחן. לעיתים הוא גם מכונה ”אוהל מועד”. המשכן הורכב מלוחות עץ עטופים בכיסויי פשתן שעליהם רקומות דמויות כרובים (מלאכים). הוא היה מחולק לשני מדורים. המדור הראשון נקרא ”הקודש”, והמדור השני נקרא ”קודש הקודשים” (יהו י״ח:1; שמ כ״ה:9). (ראה נספח ב5.)
-
משל.
אמרה חכמה או סיפור קצר שיש בהם מוסר השכל או אמת עמוקה המתומצתים במילים ספורות. משל מקראי יכול להיות מנוסח כאמרה קשה או כחידה. המשל מבטא אמת בשפה מלאת הבעה, לרוב באופן מטפורי. היו אמרות שהפכו לביטויי לעג או בוז נפוצים נגד אנשים מסוימים (קהל י״ב:9; פטב ב׳:22).
-
משמר הקיסר.
קבוצת חיילים רומים שהוקמה כיחידת שומרי ראש עבור הקיסר הרומי. משמר זה הפך לכוח פוליטי חזק שיכול היה לתמוך בקיסר או להביא להדחתו (פיל א׳:13).
-
משרת־עוזר.
אחת הדרכים שבהן תורגמה המילה היוונית דיאקונוס, שפעמים רבות מתורגמת כ”משרת”. המונח ”משרת־עוזר” עניינו במי שמשמש כעוזר למועצת הזקנים בקהילה. עליו לעמוד באמות המידה שקובע המקרא כדי להיות כשיר לזכות שירות זו (טמא ג׳:8–10, 12).
-
מתווך.
מי שפועל כמגשר בין שני צדדים על מנת לפייס ביניהם. בכתבי־הקודש שימש משה כמתווך ברית התורה, וישוע מוזכר כמתווך הברית החדשה (גלט ג׳:19; טמא ב׳:5).
-
מתנות צדקה.
מתנות הניתנות לנזקקים. הן אינן מוזכרות באופן ישיר בכתבי־הקודש העבריים, אך בתורה מוזכרות הנחיות מפורשות לבני ישראל באשר לחובתם לעזור לעניים (מתי ו׳:2).
נ
-
נאדות.
שקי עור עשויים מעור שלם של חיה כגון עז או כבש ושהחזיקו בתוכם נוזלים כגון יין. את היין היו שמים בתוך נאדות חדשים, שכן בתהליך התסיסה נוצר פחמן דו־חמצני המפעיל לחץ על דופנות הנאדות. הנאדות החדשים יכולים להתרחב; הנאדות הישנים והנוקשים אינם עומדים בלחץ ומתבקעים (יהו ט׳:4; מתי ט׳:17).
-
נבואה.
מסר שנמסר בהשראת אלוהים; נבואה היא חשיפת רצונו של אלוהים או ההכרזה על רצון זה. נבואה יכולה לכלול הוראה מוסרית, צו או משפט מטעם אלוהים או הכרזה על דבר שעתיד להתרחש (יחז ל״ז:9, 10; דנ ט׳:24; מתי י״ג:14; פטב א׳:20, 21).
-
נביא.
אדם אשר באמצעותו נחשפות מטרות אלוהים. הנביאים פעלו כדוברים מטעם אלוהים, ומסרו לא רק תחזיות אלא גם את הוראותיו, מצוותיו ומשפטיו של יהוה (עמו ג׳:7; פטב א׳:21).
-
נדר.
הבטחה חגיגית לאלוהים לעשות דבר מה, להקריב זבח, לתת מתנה, להתחיל בשירות מסוים או להימנע מדברים שאינם אסורים כשלעצמם. הנדר היה שווה בחומרתו לשבועה (במד ו׳:2; קהל ה׳:4; מתי ה׳:33).
-
נוכחות.
בחלק מן ההקשרים בכתבי־הקודש היווניים מילה זו מתארת את נוכחותו המלכותית של ישוע המשיח מעת הכתרתו הסמויה מן העין כמלך המשיח ובמהלך אחרית ימיו של הסדר העולמי הזה. נוכחות המשיח אינה פשוט ביאה שלאחריה עזיבה מהירה, אלא היא נמשכת לאורך פרק זמן מסוים (מתי כ״ד:3).
-
נול.
מסגרת ששימשה ליצירת אריגים מחוטים (שופ ט״ז:14).
-
נזיר.
מילה שפירושה ”להיות מוקדש; להיבדל; לפרוש”. היו שני סוגי נזירים: מי שנעשו נזירים מרצונם החופשי ומי שהתמנו לכך על־ידי אלוהים. גבר או אישה יכלו לנדור נדר מיוחד ליהוה לחיות כנזירים למשך זמן מה. מי שנעשו נזירים מרצונם החופשי היו כפופים לשלוש הגבלות עיקריות: להימנע משתיית אלכוהול ומאכילת כל דבר המופק מן הגפן, לא לגזור את שער ראשם ולא לגעת בגופה. מי שנקראו על־ידי אלוהים להיות נזירים היו נזירים לכל ימי חייהם, ויהוה פירט את הדרישות הנוגעות להם (במד ו׳:2–7; שופ י״ג:5).
-
נזר הקודש.
לוחית בוהקת העשויה זהב טהור שעליה חרתו את המילים ”קודש ליהוה”. היא נקשרה על קדמת מצנפת הכוהן הגדול (שמ ל״ט:30). (ראה נספח ב5.)
-
נחילות.
מונח שמשמעותו אינה ברורה, והוא מופיע בכתובת של מזמור ה׳ בתהלים. יש סבורים כי המילה נגזרת משורש הקשור למילה חליל, ומכאן שאולי מדובר בכלי נשיפה. עם זאת, ייתכן שהמונח מצביע על מנגינה כלשהי.
-
נחל.
עמק (ואדי) או אפיק מים, בדרך כלל יבש, למעט בעונת הגשמים; המילה עשויה להתייחס גם לזרם המים עצמו. היו נחלים שניזונו ממעיינות ולפיכך היו נחלי איתן, שמימיהם זרמו כל השנה. בהקשרים מסוימים המילה נחל מתורגמת כ”עמק” (בר כ״ו:19; במד ל״ד:5; דב ח׳:7; מלא י״ח:5; איו ו׳:15).
-
ניאוף.
יחסי מין מרצון בין גבר נשוי לאישה שאיננה אשתו או בין אישה נשואה לגבר שאינו בעלה (שמ כ׳:14; מתי ה׳:27; י״ט:9).
-
ניסן.
-
נסך.
יין שיצקו כמנחה על המזבח, הוקרב עם מרבית הזבחים. פאולוס השתמש במילה באופן סמלי כדי לבטא את נכונותו לתת מעצמו למען אחיו לאמונה (במד ט״ו:5, 7; פיל ב׳:17).
-
נפילים.
בני כלאיים אלימים שנולדו לפני המבול למלאכים שלבשו גוף בשר ודם ולבנות האדם (בר ו׳:4).
-
נפש.
בחינת אופן שימושן המקראי של המילה העברית נפש ומקבילתה היוונית פְּסִיכֶה, מראה שהוראתן היא ביסודו של דבר (1) אנשים, (2) בעלי חיים או (3) חיי האדם או החיה (בר א׳:20; ב׳:7; במד ל״א:28; פטא ג׳:20; גם הערות שוליים). בניגוד לאופן השימוש במילה ”נפש” בהקשרים דתיים רבים, המקרא מראה שהמילים נפש ופסיכה, ביחס ליצורים ארציים, נוגעות לדבר גשמי, מוחשי, גלוי לעין ובן תמותה. במהדורה זו המילים הללו בדרך כלל תורגמו לפי משמעותן בכל הקשר והקשר באמצעות מונחים כגון ”חיים”, ”יצור”, ”אדם” ”כל כולו” של האדם, או פשוט באמצעות כינוי גוף (לדוגמה, ”אני” כתרגום של ”נפשי”). ברוב המקרים הערות השוליים מציינות את החלופה ”נפש”. כאשר המונח ”נפש” מופיע, אם בטקסט הראשי ואם בהערות השוליים, יש להבינו בהתאם להסבר שלעיל. באשר לעשיית דבר מה בכל הנפש, הכוונה לעשות זאת כל כולנו, בלב שלם או בכל חיינו (דב ו׳:5; מתי כ״ב:37). בהקשרים מסוימים המילים הללו מתארות את התאווה או התיאבון של היצור החי. הן גם משמשות לתיאור אדם מת או גופה (במד ו׳:6; משל כ״ג:2; ישע נ״ו:11; חגי ב׳:13).
-
נצרתי.
כינוי לישוע, כמי שבא מן העיר נצרת. המילה ככל הנראה קרובה למילה ”נצר” המוזכרת בישעיהו י״א:1. הכינוי שימש מאוחר יותר גם לתיאור תלמידיו של ישוע (מתי ב׳:23; מהש כ״ד:5).
-
נרד.
שמן בושם יקר שצבעו אדמדם בהיר ושהופק מצמח הנרד (Nardostachys jatamansi). בשל מחירו הגבוה נהגו למהול את הנרד בשמנים נחותים ולעיתים זייפו אותו. מעניין שגם מרקוס וגם יוחנן מציינים שהנרד שיצקו על ישוע היה ”נרד טהור” (מר י״ד:3; יוח י״ב:3).
-
נשמה.
מילה זו מתארת את תהליך הנשימה או יצור נושם, אם אדם ואם בהמה (בר ז׳:22; דב כ׳:16; ישע ב׳:22; גם הערות שוליים).
-
נתינים.
עבדים נוכרים ששירתו במקדש. המונח פירושו ”נתונים”, ומכאן שהם ניתנו לעבודה במקדש. סביר להניח שרבים מן הנתינים היו צאצאי הגבעונים, אשר אותם הפך יהושע ”לחוטבי עצים ולשואבי מים לעדה ולמזבח יהוה” (יהו ט׳:23, 27; דהא ט׳:2; עזר ח׳:17).
ס
-
סאה.
-
סגן.
מושל זוטר או פקיד ממשל נמוך דרג; נבדל מאצילים, שרים ומושלים (עזר ט׳:2; נחמ ב׳:16; ירמ נ״א:23). בממשל הבבלי התואר ”סגן” תיאר פקיד ממשל בעל דרג נמוך מזה של אחשדרפן. הסגנים המוזכרים בספר דניאל היו ממונים על חכמי חצר המלוכה הבבלית. הם מוזכרים גם בהקשר למלכותו של דריווש המדי (דנ ב׳:48; ו׳:7).
-
סדר עולמי.
תרגומה של המילה היוונית אָיוֹן כשהיא מתייחסת למצב העניינים הנוכחי או למאפיינים המייחדים פרק זמן, תקופה או עידן. המקרא מזכיר את ’הסדר העולמי הנוכחי’ כדי לתאר את מצב העניינים העכשווי בעולם בכללותו ואת דרך החיים הנהוגה בעולם (טמב ד׳:10). באמצעות ברית התורה הציג אלוהים סדר, או עולם, שיש שיקראו לו העידן היהודי או תקופת עם ישראל. אלוהים השתמש בישוע המשיח, על־ידי קורבן הכופר שלו, כדי להציג סדר אחר, סדר שעיקרו קהילת המשיחיים המשוחים. בזאת החל עידן חדש, המתאפיין בממשויות שברית התורה הייתה להן כצל נבואי. המונח ”עולמות” עניינו בסדרי העולמות או בתמונות המצב השונות שהתקיימו בעבר או שיתקיימו בעתיד (מתי כ״ד:3; מר ד׳:19; רומ י״ב:2; קוא י׳:11).
-
סוד מקודש.
היבט במטרתו של אלוהים ואשר מקורו באלוהים, והוא נסתר עד העת שנקבעה על־ידיו ונגלה אך ורק למי שהוא בוחר לחשוף אותו בפניהם (מר ד׳:11; קול א׳:26).
-
סופר.
פקיד ממונה המיומן בכתיבה ותיעוד, או מעתיק של ספרי התנ״ך (מלב י״ט:2; דהב כ״ד:11; עזר ז׳:6, הערת שוליים). בתקופה שישוע היה עלי אדמות, הסופרים היו קבוצת מלומדים הבקיאים בתורה. הם נמנו עם מתנגדיו של ישוע (מר י״ב:38, 39; י״ד:1).
-
סוריה; סורים.
(ראה ערך ”ארם; ארמים”.)
-
סיוון.
-
סיקריים.
חברי סיעה פוליטית יהודית קיצונית מן המאה הראשונה לספירה. הם נקראו כך על שם הפגיון (בלטינית, סיקה) שנשאו עימם ושבו השתמשו כדי להתנקש ביריביהם הפוליטיים.
-
סירטיס.
שני מפרצים רדודים גדולים בחוף של תוניסיה ולוב של ימינו, בצפון אפריקה. יורדי הים בימי קדם חששו להגיע אל המקום בשל השרטונים הבוגדניים שתמיד שינו את מיקומם כתוצאה מן הגאות והשפל (מהש כ״ז:17). (ראה נספח ב13.)
-
סלה.
מונח טכני מוזיקלי או הקשור לדקלום, מופיע בתהלים ובספר חבקוק. ייתכן שהוא מורה על הפסקה בשירה או בנגינה או בשתיהן גם יחד, למטרת הגות חרישית או לשם הדגשת הרגש שהובע זה עתה. תרגום השבעים מתרגם את המונח במילה דיאפסלמה, המוגדרת כ”קטע ביניים מוזיקלי” (תה ג׳:4; חבק ג׳:3).
-
סמיכת ידיים.
סמיכת ידיים נעשתה כדי למנות אדם למשימה מיוחדת או כדי לבטא רצון שתוענק לו ברכה, שהוא יתרפא או שתינתן לו מתנת רוח הקודש. לעיתים סמכו ידיים על בעלי חיים לפני הקרבתם (שמ כ״ט:15; במד כ״ז:18; מהש י״ט:6; טמא ה׳:22).
-
סנהדרין.
בית הדין העליון היהודי ששכן בירושלים. בימי ישוע הוא מנה 71 חברים, שכללו את הכוהן הגדול, כוהנים גדולים לשעבר, חברי משפחות הכוהנים הגדולים, זקנים, ראשי שבטים וראשי משפחות, וכן גם סופרים (מר ט״ו:1; מהש ה׳:34; כ״ג:1, 6).
-
סעודת האדון.
סעודה ממשית שכלולים בה מצה ויין המשמשים כסמלים לגופו ולדמו של המשיח; מאורע לזכר מותו של ישוע. הואיל וזהו אירוע שהמקרא מורה למשיחיים לקיים, מתאים לכנותו ”ערב הזיכרון” (קוא י״א:20, 23–26).
-
סריס.
במובן המילולי, גבר מעוקר. גברים כאלה נתמנו בדרך כלל לשרת בחצרות מלכות כמשרתים או משגיחים עבור המלכה והפילגשים. המונח גם מתאר גבר שלא היה סריס פשוטו כמשמעו אלא פקיד שנתמנה לשרת בחצר המלך. המונח משמש באופן סמלי לתיאור ’סריס למען המלכות’, אדם המגלה שליטה עצמית על מנת לתת מעצמו בצורה מלאה יותר בשירות אלוהים (מתי י״ט:12; אסת ב׳:15; מהש ח׳:27).
ע
-
עבודת קודש.
שירות או מלאכה קדושים, הקשורים ישירות לעבודת אלוהים (רומ ט׳:4; עב ח׳:5)
-
עברי.
כינוי המשמש לראשונה לתיאור אברם (אברהם) ומבדיל אותו משכניו האמורים. לימים שימש לתיאור צאצאי אברהם דרך נכדו יעקב. השפה העברית נגזרת מכינוי זה. בתקופת ישוע העברית כבר כללה מונחים ארמיים רבים והייתה השפה שבה דיברו הוא ותלמידיו (בר י״ד:13; שמ ה׳:3; מהש כ״ו:14).
-
עדה; עצרת.
קבוצת אנשים הנועדים יחדיו. המילים הללו מתארות בדרך כלל את ההתכנסויות של עם ישראל במועדים דתיים או באירועים בעלי חשיבות לאומית רבה (דב ט״ז:8; מלא ח׳:5).
-
עדות.
”העדות” בדרך כלל מתייחסת לעשרת הדיברות שנכתבו על שני לוחות האבן שניתנו למשה (שמ ל״א:18).
-
עול.
מוט הנישא על הכתפיים ואשר משני צדדיו נתלו משאות; או מוט או מסגרת עץ שחוברו לעורפן של שתי בהמות משא (בדרך כלל בקר) לשם משיכת מכשיר חקלאי או עגלה. מכיוון שעבדים בדרך כלל נשאו משאות כבדים בעזרת עולים, העול היה סמל לשעבוד או כניעה לאדם אחר, וכן גם לדיכוי וסבל. הסרת העול או שבירתו סימלו שחרור מעבדות, דיכוי וניצול (ויק כ״ו:13; מתי י״א:29, 30).
-
עולה.
קורבן בעל חיים שנשרף כליל על המזבח כזבח לאלוהים; שום חלק מבעל החיים (שור, איל, תיש, תור או יונה צעירה) לא נותר בידי הזובח (שמ כ״ט:18; ויק ו׳:9).
-
עומר.
מידת נפח ליבש השווה ל־2.2 ליטר, או עשירית האיפה (שמ ט״ז:16, 18). (ראה נספח ב14.)
-
עזאזל.
מילה שאולי משמעה ”עז אשר אוזל (הולך; נעלם)”. הגדי אשר נבחר ”לעזאזל” נשלח ביום הכיפורים אל המדבר, וכך באופן סמלי נשא עימו את חטאי האומה מן השנה שחלפה (ויק ט״ז:8, 10).
-
עיר דוד.
השם שניתן לעיר יבוס אחרי שדוד כבש אותה ובנה בה את משכנו המלכותי. היא מכונה גם ציון. עיר דוד הינה החלק הדרומי מזרחי והעתיק ביותר של ירושלים (שמב ה׳:7; דהא י״א:4, 5).
-
עֲלָמוֹת.
מונח מוזיקלי שפירושו ”בחורות; נשים צעירות”, כנראה ברמיזה לקולות הסופרן הגבוהים של נשים צעירות. ייתכן שהמונח ציין שהיצירה או הליווי המוזיקליים נועדו לביצוע במשלב גבוה (דהא ט״ו:20; תה מ״ו:כתו).
-
עמוד.
מבנה זקוף תומך, או דבר הדומה לו. היו עמודים שהוצבו להנצחת פעולות או מאורעות היסטוריים. עמודים מבניים הוצבו בבית המקדש ובמבנים מלכותיים שבנה שלמה. עמים עובדי אלילים נהגו לבנות מצבות (מעין עמודים מקודשים) הקשורות לפולחן הכזב שלהם, ובני ישראל לעיתים חיקו מנהג זה (שופ ט״ז:29; מלא ז׳:21; י״ד:23). (ראה ערך ”כותרת”.)
-
עמוד הוקעה.
עמוד אנכי שאליו הוצמד הקורבן. בקרב מספר אומות הוא שימש להוצאה להורג ו/או לשם הצגתה של הגופה כאות אזהרה לציבור או לשם השפלה פומבית. האשורים, שהיו ידועים כלוחמים אכזריים, הוקיעו שבויים באמצעות תלייתם על גבי עמודים מחודדים שהוחדרו דרך הבטן ואל תוך חלל החזה. אולם במסגרת החוק העברי תחילה הרגו את האשמים בפשעים חמורים, כגון חילול השם או עבודת אלילים, בסקילה או בדרך אחרת, ורק לאחר מכן תלו את הגופות על עמודים, או עצים, כאות אזהרה לאחרים (דב כ״א:22, 23; יהו ח׳:29, הערת שוליים; שמב כ״א:6, 9). הרומים נהגו לפעמים פשוט לקשור את הקורבן אל עמוד העץ, ובמקרה זה הוא לעיתים שרד מספר ימים בטרם מת מכאב, צמא, רעב וחשיפה לשמש. במקרים אחרים, כמו בהוצאה להורג של ישוע, הם מסמרו לעמוד את כפות הידיים ואת כפות הרגליים של הנאשם (לוק כ״ד:20; יוח י״ט:14–16; כ׳:25; מהש ב׳:23, 36). בכתבי־הקודש היווניים מופיעות שתי מילים בטקסט המקורי לתיאור העמוד שעליו הוצא ישוע להורג: המילה סְטָאוְרוֹס והמילה קסילון. אך אין כל ראיה שהמילה היוונית סְטָאוְרוֹס הייתה צלב, כמו הצלב ששימש את עובדי האלילים כסמל דתי כבר מאות שנים לפני תקופת ישוע. ביוונית הקלאסית הייתה הוראתה של המילה סְטָאוְרוֹס עמוד עץ או מוט אנכי. המונח ”עמוד הוקעה” מבטא את מלוא המשמעות של המילה המקורית, הואיל והמילה סְטָאוְרוֹס מתארת גם את העינויים, הסבל והבושה שיחוו תלמידיו של ישוע (מתי ט״ז:24; עב י״ב:2). באשר למילה קסילון, שתורגמה ל”עמוד עץ” (מהש ה׳:30; י׳:39; י״ג:29; פטא ב׳:24), לקסיקון יווני־אנגלי מאת לידל וסקוט מגדיר מילה זו כך: ”עץ כרות ומוכן לשימוש, עצי הסקה, קורה, וכו׳... חתיכת עץ, בול עץ, עמוד, כְּלוֹנָס... אלה, מוט... עמוד שעליו הוקעו פושעים... מעץ חי”. עוד נאמר בו: ”בברית החדשה, המילה משמשת לתיאור הצלב”, ובהמשך מוזכרים הפסוקים במעשי השליחים ה׳:30; י׳:39 כדוגמאות לכך (הוצאת אוקספורד, 1968, עמ׳ 1191, 1192).
-
ענווה.
בכתבי־הקודש היווניים, המילה המתורגמת ל”ענווה” משמעה רכות, מתינות ועדינות פנימיות המאפיינות את הלך הרוח ואת נטיית הלב של הפרט, אשר מתבטאים גם במגעיו עם אחרים.
-
עץ הדעת טוב ורע.
עץ שהיה בגן עדן ושאלוהים השתמש בו כסמל לזכותו לקבוע את אמות המידה לאנושות לגבי ”טוב ורע” (בר ב׳:9, 17).
-
עץ החיים.
עץ בגן עדן. המקרא אינו מציין שהיו לפרי העץ כשלעצמו סגולות מעניקות חיים. תחת זאת, הוא שימש כסמל לערובה מצד אלוהים להעניק חיי נצח למי שיורשו לאכול מפריו (בר ב׳:9; ג׳:22).
-
עֵרֶב.
חוטים באריגה הנמתחים לרוחבו של הבד. חוטים אלה נארגו לסירוגין מעל ומתחת לחוטי השתי, שהם החוטים הנמתחים לאורכו של הבד (ויק י״ג:59).
-
ערי מקלט.
ערי לוויים שאליהן יכול היה לנוס מי שהרג אדם בשגגה, ולבקש בהן מקלט מגואל הדם. שש ערי מקלט שהיו פזורות ברחבי הארץ המובטחת הוקצו על־ידי משה ומאוחר יותר על־ידי יהושע בהכוונת יהוה. בהגיעו אל עיר המקלט היה הנמלט מציג את עניינו בפני הזקנים בשער העיר, והתקבל בסבר פנים יפות. כדי למנוע מרוצחים בזדון לנצל לרעה את הסידור הזה, היה על מבקש המקלט לעמוד למשפט בעיר שבה בוצעה ההריגה כדי להוכיח את חפותו. אם הוכחה חפותו, הוא הוחזר אל עיר המקלט ושם היה עליו להישאר בתוך גבולותיה לשארית חייו או עד מות הכוהן הגדול (במד ל״ה:6, 11–15, 22–29; יהו כ׳:2–8).
-
עשתורת.
אלת מלחמה ופריון כנענית, אשתו של האל בעל (שמא ז׳:3).
פ
-
פורים.
חג שנחגג מדי שנה בי״ד ובט״ו באדר לזכר הצלת היהודים מהשמדה בימי אסתר המלכה. המילה ”פורים” פירושה בעברית ”גורלות”. חג הפורים נקרא כך על שום הפור (הגורל) שהפיל המן לקביעת היום למימוש מזימתו להשמיד את היהודים (אסת ג׳:7; ט׳:26).
-
פורניאה.
(ראה ערך ”זנות”.)
-
פילגש.
אישה משנית שלרוב הייתה שפחה (שמ כ״א:8; שמב ה׳:13; מלא י״א:3).
-
פילוסופים אפיקורסים.
חסידי הפילוסוף היווני אפיקורוס (341–270 לפה״ס). הפילוסופיה שלהם התמקדה ברעיון שההנאה היא היעד המרכזי בחיי האדם (מהש י״ז:18).
-
פילוסופים סטואים.
אסכולה יוונית של פילוסופים שהאמינו שהאדם יכול להיות מאושר אם יחיה בהתאם להיגיון ולטבע. לשיטתם, האדם שבאמת חכם הינו אדיש לכאב ולהנאה (מהש י״ז:18).
-
פִּים.
משקולת וגם המחיר שגבו הפלשתים על השחזת כלי מתכת שונים. על מספר אבני משקל שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות בישראל מופיע הכיתוב ”פימ” בעברית קדומה; משקלן הממוצע הוא 8.7 גרם, שהוא כשני שלישי השקל (שמא י״ג:20, 21).
-
פלשת; פלשתים.
חבל ארץ בחוף הדרומי של ישראל, אשר נודע כפלשת. המהגרים שהגיעו מכרתים והתיישבו שם נקראו פלשתים. דוד הכניע אותם, אך הם נותרו עצמאיים והיו אויבים מושבעים של ישראל (שמ י״ג:17; שמא י״ז:4; עמו ט׳:7). (ראה נספח ב4.)
-
פסח.
חג שנחגג מדי שנה בי״ד בחודש אביב (מאוחר יותר נקרא ניסן) לציון יציאת בני ישראל ממצרים. החג כלל שחיטה וצלייה של שה (או גדי), אשר נאכל עם מרורים (ירקות מרים) ומצות (שמ י״ב:27; יוח ו׳:4; קוא ה׳:7).
-
פקועה.
ייתכן שהכוונה לפרי אבטיח הפקועה. גודל הפרי הוא כגודל תפוז; קליפתו עבה וחלקה, בעלת כתמים ירוקים וצהובים. ייתכן שעיטורי הפקועות שקישטו את הים המוצק ואת לוחות הארז בתוך מקדש שלמה היו עגולים כמו פרי זה (מלא ו׳:18; ז׳:24; מלב ד׳:39; דהב ד׳:3).
-
פקידי ממשל.
פקידי הממשל במושבות הרומיות ניהלו את ענייני השלטון. במסגרת תפקידם הם שמרו על הסדר הציבורי, ניהלו את ענייני הכספים, שפטו את מפירי החוק והורו על מתן עונשים (מהש ט״ז:20).
-
פרוכת.
אריג בד יפהפה שעליו היו רקומות דמויות של כרובים (מלאכים), ואשר הפריד בין הקודש ובין קודש הקודשים במשכן וגם במקדש (שמ כ״ו:31; דהב ג׳:14; מתי כ״ז:51; עב ט׳:3). (ראה נספח ב5.)
-
פרוקונסול.
המושל הראשי של פרובינציה המנוהלת על־ידי הסנאט הרומי. היו לו סמכויות משפטיות וצבאיות, ואף שהסנאט פיקח על פעולותיו, הוא החזיק בסמכות עליונה בפרובינציה (מהש י״ג:7; י״ח:12, הערות שוליים).
-
פרושים.
כת דתית בולטת ביהדות שהתקיימה במאה הראשונה לספירה. הם לא היו מזרע הכהונה, אך דקדקו מאוד בקיום התורה עד לפרטיה הקטנים, ובעיניהם שמירת המסורת שבעל־פה הייתה חשובה באותה מידה כמו שמירת התורה (מתי כ״ג:23). הם יצאו נגד כל השפעה תרבותית יוונית, ובתור אנשים המלומדים בתורה ובמסורות הייתה להם השפעה רבה על העם (מתי כ״ג:2–6). חלקם גם היו חברי סנהדרין. פעמים רבות הם התנגדו לישוע בעניין שמירת השבת, המסורות והתרועעותו עם חוטאים ומוכסים. חלק מן הפרושים, לרבות שאול הטרסי, הפכו למשיחיים (מתי ט׳:11; י״ב:14; מר ז׳:5; לוק ו׳:2; מהש כ״ו:5).
-
פָּרָס; פָּרְסִים.
הארץ והעם המוזכרים תכופות עם המדים, וייתכן שמקורבים להם. בראשית ימיהם, הפרסים חלשו רק על החלק הדרומי מערבי של הרמה האיראנית. תחת הנהגת כורש הגדול (אשר לפי כמה היסטוריונים קדומים נולד לאב פרסי ולאם מדית) גבר כוחם של הפרסים על המדים, אף שהמעצמה נותרה כפולה. כורש כבש את המעצמה הבבלית ב־539 לפה״ס והתיר ליהודים השבויים לשוב למולדתם. המעצמה הפרסית השתרעה מנהר האינדוס במזרח ועד הים האגאי במערב. היהודים היו תחת שלטון הפרסים עד שהאחרונים הובסו בידי אלכסנדר הגדול ב־331 לפה״ס. עלייתה של המעצמה הפרסית נחזתה מראש בחזון שראה דניאל, והיא מוזכרת בספרים עזרא, נחמיה ואסתר (עזר א׳:1; דנ ה׳:28; ח׳:20). (ראה נספח ב9.)
-
פרעה.
תואר שניתן למלכי מצרים. חמישה פרעונים מוזכרים בשמם במקרא (שִׁישַׁק, סוֹא, תִּרְהָקָה, נְכֹה וְחָפְרַע), אך האחרים נותרו אלמונים, לרבות אלה המוזכרים פעמים רבות במקרים הקשורים לאברהם, משה ויוסף (שמ ט״ו:4; רומ ט׳:17).
-
פרת.
הנהר הארוך והחשוב ביותר בדרום מערב אסיה, ואחד משני הנהרות העיקריים בארם נהריים (מסופוטמיה). הוא מוזכר לראשונה בבראשית ב׳:14 כאחד מארבעת הנהרות שבעדן. פעמים רבות הוא מכונה ”הנהר” (בר ל״א:21). הוא היווה את הגבול הצפוני של הארץ שניתנה לעם ישראל (בר ט״ו:18; התג ט״ז:12). (ראה נספח ב2.)
-
פשע; עבירה.
הפרת חוק מפורש. מילה נרדפת ל”חטא” במקרא (תה נ״א:3; רומ ה׳:14).
-
פתום.
יחידת מידה ליניארית למדידת עומק המים; שווה ל־8.1 מטר (מהש כ״ז:28). (ראה נספח ב14.)
צ
-
צדוקים.
כת דתית בולטת ביהדות שנמנו עימה אנשי אצולה וכוהנים עשירים אשר החזיקו בסמכות רבה בכל הקשור לפעילויות השונות במקדש. הם דחו את המסורות הרבות ששמרו הפרושים, וכן גם אמונות אחרות שהיו לפרושים. הם לא האמינו בתחיית המתים ובקיומם של מלאכים. הם היו ממתנגדיו של ישוע (מתי ט״ז:1; מהש כ״ג:8).
-
צדקה.
המונח המקראי מתאר את הדבר הנכון והצודק לפי אמות המידה של אלוהים באשר לטוב ורע (בר ט״ו:6; דב ו׳:25; משל י״א:4; צפנ ב׳:3; מתי ו׳:33).
-
צום.
הימנעות מאכילה לזמן מוגבל. בני ישראל צמו ביום הכיפורים, בעיתות צרה וכאשר נזקקו להדרכת אלוהים. היהודים קבעו ארבעה צומות שנתיים לציון אסונות שאירעו בתולדותיהם. המשיחיים אינם מחויבים לצום (עזר ח׳:21; ישע נ״ח:6; לוק י״ח:12).
-
צופה.
מי ששומר מפני נזק אפשרי לאדם או לרכוש, לרוב במשך הלילה, ומשמיע אזהרה לנוכח הסכנה המתקרבת. הצופים בדרך כלל ניצבו על חומות העיר ומגדליה כדי לצפות במי שמתקרבים אל העיר. בהקשר צבאי, הצופה מכונה שומר או זקיף. הנביאים שימשו באופן סמלי כצופים עבור עם ישראל והזהירו מפני ההשמדה הממשמשת ובאה (מלב ט׳:20; יחז ג׳:17).
-
צורר המשיח.
למונח היווני ”אנטיכריסטוס” יש משמעות כפולה. הוא מתאר את מה שנוגד את המשיח או מתנגד לו. הוא גם יכול להתייחס למשיח שקר, מישהו שבא במקום המשיח. כל האנשים, הארגונים או הקבוצות שכביכול מייצגים את המשיח או מתיימרים להיות המשיח או מתנגדים למשיח ולתלמידיו יכולים בצדק להיקרא צוררי משיח (יחא ב׳:22).
-
ציון; הר ציון.
שמה של יבוס, עיר המבצר היבוסית, ששכנה על הגבעה הדרומית מזרחית של ירושלים. אחרי שדוד לכד אותה, הוא בנה שם את ביתו המלכותי, והיא נקראה ”עיר דוד” (שמב ה׳:7, 9). ציון הפכה להר קדוש במיוחד ליהוה אחרי שדוד העביר לשם את ארון הברית. מאוחר יותר השם ציון כלל את אזור המקדש על הר המוריה, והוא לעיתים משמש לתיאור העיר ירושלים כולה. בכתבי־הקודש היווניים הוא פעמים רבות נושא משמעות סמלית (תה ב׳:6; פטא ב׳:6; התג י״ד:1).
-
צרעת; מצורע.
מחלת עור קשה. הצרעת המוזכרת בכתבי־הקודש אינה מוגבלת למחלה המוכרת היום בשם זה, מכיוון שלא רק בני אדם יכלו להידבק בה אלא היא גם פשטה בבגדים ובבתים. אדם החולה בצרעת נקרא מצורע (ויק י״ד:54, 55; לוק ה׳:12).
ק
-
קב.
מידת נפח ליבש השווה ל־22.1 ליטר, לפי הנפח המוערך של מידת הבת (מלב ו׳:25). (ראה נספח ב14.)
-
קדר.
אמן העושה סירים, צלחות וכלים אחרים מחרס. מילה נוספת לקדר במקרא היא ”יוצר”. שליטתו של הקדר בחומר משמשת פעמים רבות להמחשת ריבונותו של יהוה על יחידים ואומות (ישע ס״ד:8; רומ ט׳:21).
-
קהל; קהילה.
קבוצת אנשים שנקהלה יחדיו למטרה או לפעילות מוגדרות. בכתבי־הקודש העבריים, המונח ”קהל” מתייחס בדרך כלל לעם ישראל. בכתבי־הקודש היווניים המונח ”קהילה” מתאר קהילות נפרדות של משיחיים, אך לרוב הוא מתייחס לקהילה המשיחית בכללותה (מלא ח׳:22; מהש ט׳:31; רומ ט״ז:5).
-
קודש, ה־.
המדור הראשון והגדול יותר של המשכן או של המקדש, הנבדל מהמדור הפנימי ביותר, קודש הקודשים. בתוך הקודש במשכן היו מנורת הזהב, מזבח הקטורת המצופה זהב, שולחן לחם הפנים וכלי הזהב; בתוך הקודש בבית המקדש היו מזבח זהב, עשר מנורות זהב ועשרה שולחנות עבור לחם הפנים (שמ כ״ו:33; עב ט׳:2). (ראה נספחים ב5 ו־ב8.)
-
קודש הקודשים.
המדור הפנימי ביותר במשכן, ולימים במקדש, אשר בו שכן ארון הברית. לפי תורת משה, היחיד שהורשה להיכנס אל קודש הקודשים היה הכוהן הגדול, וזאת רק פעם בשנה ביום הכיפורים (שמ כ״ו:33; ויק ט״ז:2, 17; מלא ו׳:16; עב ט׳:3).
-
קודש; קדוּשה.
תכונה השייכת ליהוה מעצם טבעו; מצב של טוהר מוסרי וקדושה מוחלטים (שמ כ״ח:36; שמא ב׳:2; משל ט׳:10; ישע ו׳:3). ביחס לבני אדם (שמ י״ט:6; מלב ד׳:9), לבעלי חיים (במד י״ח:17), לדברים (שמ כ״ח:38; ל׳:25; ויק כ״ז:14), למקומות (שמ ג׳:5; ישע כ״ז:13), לזמנים (שמ ט״ז:23; ויק כ״ה:12) ולפעילויות (שמ ל״ו:4), המילים הללו מביעות היבדלות, בלעדיות או הקדשה לאל הקדוש; מצב של הבדלה לשירות יהוה. גם בכתבי־הקודש היווניים המילים המתורגמות ל”קדוש” ו”קדוּשה” מתארות היבדלות למען אלוהים. הן גם מורות על התנהגות אישית טהורה (מר ו׳:20; קוב ז׳:1; פטא א׳:15, 16).
-
קורבן.
זבח הניתן לאלוהים לאות הודיה או הכרה באשמה או על מנת לשוב ליחסים טובים עימו. בני האדם, החל מהבל, הקריבו זבחי נדבה שונים, לרבות בעלי חיים, עד שהקרבתם נדרשה במסגרת הברית שבתורת משה. קורבנות בעלי חיים כבר לא היו נחוצים אחרי שמסר ישוע את חייו כקורבן מושלם. עם זאת, המשיחיים ממשיכים להקריב קורבנות רוחניים לאלוהים (בר ד׳:4; עב י״ג:15, 16; יחא ד׳:10).
-
קורבן אשם.
קורבן על חטאים אישיים. הוא שונה מעט מקורבנות חטאת אחרים בכך שמטרתו הייתה לקיים זכויות ברית מסוימות או להשיג שוב זכויות שהחוטא המתחרט איבד בשל חטאו וכדי לפטור אותו מעונש (ויק ז׳:37; י״ט:22; ישע נ״ג:10).
-
קורבן חטאת.
קורבן שהוקרב על חטא שבוצע בשוגג בשל חולשת הבשר הלא־מושלם. המקריבים קורבן חטאת הקריבו בעלי חיים שונים, החל בפר וכלה ביונה, בהתאם למעמדו ולנסיבותיו של האדם הרוצה לכפר על חטאיו (ויק ד׳:27, 29; עב י׳:8).
-
קורבן נדר.
מתנת נדבה שהתלוותה לנדרים מסוימים (ויק כ״ג:38; שמא א׳:21).
-
קורבן תודה.
זבח שלמים שמטרתו להלל את אלוהים על מתנותיו ועל חסדו. בשר בעל החיים שהוקרב וכן גם הלחם החמץ והלחם נטול השאור נאכלו. את הבשר היה צריך לאכול באותו היום (דהב כ״ט:31).
-
קורבן תנופה.
קורבן שבעת הקרבתו הכוהן ככל הנראה הניח את ידיו מתחת לידי המקריב המחזיק את הקורבן והניף או הניע אותן הנה והנה; אפשר גם שהכוהן עצמו הניף את הקורבן. פעולה זו סימלה את הצגת הזבחים ליהוה (ויק ז׳:30).
-
קטורת.
תערובת של שרפים ארומטיים ובשמים הנשרפת לאט ומפיצה ריח ניחוח. קטורת מיוחדת בעלת ארבעה מרכיבים הוכנה לשימוש במשכן ובמקדש. היא הוקטרה בבוקר ובערב על מזבח הקטורת בתוך המדור המכונה הקודש, וביום הכיפורים הוקטרה בתוך המדור המכונה קודש הקודשים. היא סימלה את תפילותיהם הרצויות של משרתי אלוהים הנאמנים. המשיחיים לא נדרשו להשתמש בקטורת (שמ ל׳:34, 35; ויק ט״ז:13; התג ה׳:8).
-
קידה; קציעה.
מוצר המופק מקליפת עץ הקסיה, או קינמון סיני (Cinnamomum cassia), המשתייך לאותה משפחה שעימה נמנה גם עץ הקינמון. שימש כבושם וכאחד מרכיבי שמן המשיחה הקדוש (שמ ל׳:24; תה מ״ה:8; יחז כ״ז:19).
-
קינה.
יצירה לירית או מוזיקלית המבטאת צער עמוק, כמו יגון על מות חבר או אדם אהוב; הספד (שמב א׳:17; תה ז׳:כתו).
-
קיסר.
שם משפחה רומי שהפך לתואר לקיסרי רומא. אוגוסטוס, טיבריוס וקלודיוס מוזכרים בשמם במקרא, ואף שנירון אינו מוזכר בשמו, המונח מתייחס גם אליו. המילה ”קיסר” בכתבי־הקודש היווניים משמשת גם לתיאור הסמכות האזרחית, או המדינה (מר י״ב:17; מהש כ״ה:12).
-
קללה.
איום או הבעת רצון שתבוא רעה על מישהו או משהו. היא אינה זהה לניבול פה או להתפרצות זעם. קללה היא בדרך כלל הכרזה רשמית של אמירה או חיזוי רעה, וכאשר היא נאמרת מפי אלוהים או מפי אדם המוסמך לכך, יש לה ערך או תוקף נבואי (בר י״ב:3; במד כ״ב:12; גלט ג׳:10).
-
קלע.
רצועת עור או אריג מחומרים כגון גידי חיה, סיבי סוף או שיער. החלק האמצעי הרחב החזיק בתוכו את הקליע, בדרך כלל אבן. קצהו האחד של הקלע נקשר ליד או לפרק כף היד, וקצהו השני הוחזק ביד ושוחרר בעת הנפת הקלע. צבאות של אומות קדומות כללו בשורותיהם גם קַלָּעִים (שופ כ׳:16; שמא י״ז:50).
-
קלף, יריעת.
עור של כבש, עז או עגל שעובד לשימוש כחומר כתיבה. הקלף היה עמיד יותר מפפירוס ושימש בכתיבת מגילות המקרא. ייתכן שיריעות הקלף שפאולוס ביקש מטימותיאוס להביא היו חלקים מכתבי־הקודש העבריים. חלק ממגילות ים המלח נכתבו על גבי יריעות קלף (טמב ד׳:13).
-
קנה.
מונח המשמש לתיאור מגוון צמחים הגדלים לרוב במים. בדרך כלל הכוונה היא לצמח עבקנה שכיח (Arundo donax) (איו ח׳:11; ישע מ״ב:3; מתי כ״ז:29; התג י״א:1). (ראה ערך ”קנה מידה”.)
-
קנה מידה.
אורכו של הקנה ששימש למדידה היה שש אמות. אורכו היה 67.2 מטר לפי האמה המקובלת; לפי האמה הארוכה, הוא היה באורך 11.3 מטר (יחז מ׳:3, 5; התג י״א:1). (ראה נספח ב14.)
-
קרן.
קרניים של בעלי חיים שימשו ככלי שתייה, ככלים לשמן, כמכלים לדיו ולתמרוקים ושימשו גם ככלי מוזיקה או ככלים למתן אות או התרעה (שמא ט״ז:1, 13; מלא א׳:39; יחז ט׳:2). המילה ”קרן” מסמלת לעיתים כוח, כיבוש וניצחון (דב ל״ג:17; מיכ ד׳:13; זכר א׳:19).
-
קרנות המזבח.
בליטות דמויות קרניים הפונות כלפי חוץ מארבע הפינות של מזבחות מסוימים (ויק ח׳:15; מלא ב׳:28). (ראה נספחים ב5 ו־ב8.)
ר
-
ראש חודש.
היום הראשון בכל חודש בלוח השנה העברי, אשר צוין כיום התכנסות, משתה והקרבת זבחים מיוחדים. בתקופות מאוחרות יותר הוא היה לחג לאומי מיוחד שבו לא נעשתה כל מלאכה (במד י׳:10; דהב ח׳:13; קול ב׳:16).
-
ראשית; ביכורים.
הפירות הראשונים של עונת הקציר; התוצאות או התוצרת הראשונות של כל דבר. יהוה דרש מבני ישראל לתת לו את ביכוריהם, פירותיהם הראשונים, מן האדם, מן הבהמה או מפרי האדמה. כאומה נתנו בני ישראל לאלוהים את ראשית תבואתם ויבולם בחג המצות ובחג השבועות. המונח ”ביכורים” גם מתאר בצורה סמלית את המשיח ותלמידיו המשוחים (קוא ט״ו:23; במד ט״ו:21; משל ג׳:9; התג י״ד:4).
-
רהב.
מונח סמלי המופיע בספרים איוב, תהלים וישעיהו. ההקשר בספר איוב מסייע בזיהוי רהב כמפלצת ים; בהקשרים אחרים מפלצת ים זו מסמלת את מצרים (איו ט׳:13; תה פ״ז:4; ישע ל׳:7; נ״א:9, 10).
-
רואה.
אדם שהוענקה לו מאת אלוהים היכולת להבחין ברצון האלוהי; מי שעיניו נפקחו לראות או להבין דברים הנסתרים משאר בני האדם. שורש המילה, ”ראה”, פירושו לראות דבר כפשוטו או באופן סמלי. אנשים נהגו ללכת אל הרואה כדי לקבל עצות נבונות לגבי בעיות שונות (שמא ט׳:9).
-
רוח.
למילה רוח ולמקבילתה היוונית פנאומה כמה משמעויות. כולן קשורות למה שסמוי מעיני אנוש ומעיד על כוח המצוי בתנועה. הוראתן של המילה העברית והמילה היוונית היא (1) זרם אוויר, (2) כוח החיים הפעיל ביצורים ארציים, (3) הכוח המניע הנובע מליבו הסמלי של האדם וגורם לו לדבר ולפעול בדרך מסוימת, (4) מסרים הנאמרים בהשראת מקור סמוי מן העין, (5) יצורים רוחניים ו־(6) כוחו הפעיל של אלוהים, כלומר רוח הקודש (שמ ל״ה:21; תה ק״ד:29; מתי י״ב:43; לוק י״א:13).
-
רוח הקודש.
הכוח הפעיל והסמוי מן העין שבו משתמש אלוהים לביצוע רצונו. רוח זו קדושה מכיוון שהיא נובעת מיהוה, אשר הוא טהור וצדיק במידה הנעלה ביותר, ומכיוון שבאמצעותה מגשים אלוהים מטרות קדושות (לוק א׳:35; מהש א׳:8).
-
רימון.
פרי בעל שושנה או כתר בצידו העליון, ובתוך קליפתו הקשה מסודרים בצפיפות גרגירים בעלי ציפה עסיסית שבתוכם זרע קטן ורוד או אדום. קישוטים בצורת רימונים עיטרו את שולי מעילו הכחול חסר השרוולים של הכוהן הגדול, וכן גם את כותרות העמודים יכין ובועז בחזית המקדש (שמ כ״ח:34; במד י״ג:23; מלא ז׳:18).
-
ריצוי.
(ראה ערך ”כפרה”.)
ש
-
שאול.
הקבר המשותף של האנושות (להבדיל ממקום קבורה יחיד). המילה המקבילה ביוונית היא האדס. במקרא השאול מתואר כמקום או כמצב סמלי שבו חדלה כל פעילות או מודעות (בר ל״ז:35; מ״ז:30; קהל ט׳:10; תה ט״ז:10; מהש ב׳:31, הערת שוליים).
-
שאור.
מרכיב שהוסף לבצק או לנוזלים כדי לגרום לתסיסה; במיוחד חלק שנלקח מבצק שהחמיץ (חמץ) ושנשמר מעיסה קודמת. השאור משמש במקרא פעמים רבות כסמל לחטא ולשחיתות, ומציין גם צמיחה נסתרת ונרחבת המתרחשת בהדרגה (שמ י״ב:19, 20; מתי י״ג:33; גלט ה׳:9).
-
שבועה.
הצהרה המאשרת שדבר מה נכון, או הבטחה חגיגית לעשות או לא לעשות דבר מה. שבועה היא בדרך כלל נדר בפני סמכות נעלה, בייחוד בפני אלוהים. יהוה אישש את בריתו עם אברהם באמצעות שבועה (בר י״ד:22; עב ו׳:16, 17).
-
שְׁבָט.
-
שֵׁבֶט; שרביט.
מוט או מטה שנישא בידי שליט כאות לסמכותו המלכותית (בר מ״ט:10; עב א׳:8).
-
שבת.
המילה נגזרת משורש שפירושו ”לנוח; לחדול”. היום השביעי בשבוע העברי (משקיעת החמה ביום שישי ועד שקיעת החמה ביום שלמחרת). מספר ימי חג במהלך השנה, וגם השנה השביעית והשנה החמישים, נקראו שבתות. ביום השבת אסורה הייתה כל מלאכה, מלבד עבודות הכהונה במקדש. בשנות שבת (שנות שמיטה) אסור היה לעבד את האדמה, ואסור היה לאיש עברי לתבוע תשלום חובות מבן עמו. ההגבלות שפורטו בתורת משה לגבי השבת היו סבירות, אך מנהיגי הדת הוסיפו עליהן בהדרגה, ובתקופתו של ישוע הן כבר הפכו למעמסה כבדה עבור העם (שמ כ׳:8; ויק כ״ה:4; לוק י״ג:14–16; קול ב׳:16).
-
שדים.
יצורים רוחניים מרושעים, סמויים מן העין, בעלי כוחות על־אנושיים. הם מכונים ”בני האלוהים” בבראשית ו׳:2 ו”מלאכים” ביהודה 6, ולא נבראו מרושעים; הם היו מלאכים שהפכו לאויבי אלוהים כאשר המרו את פיו בימי נוח וחָברו לשטן במרדו נגד יהוה (דב ל״ב:17; לוק ח׳:30; מהש ט״ז:16; יעק ב׳:19).
-
שוהם.
אבן חן יקרה למחצה, סוג קשה של האבן אגט, או צורה מפוספסת של האבן כדכוד (כַּלְקֶדוֹן). לשוהם שכבות לבנות שביניהן שכבות שחורות, חומות, אדומות, אפורות או ירוקות. האבן שובצה בבגדיו המיוחדים של הכוהן הגדול (שמ כ״ח:9, 12; דהא כ״ט:2; איו כ״ח:16).
-
שומרון.
שומרון הייתה עיר הבירה של ממלכת ישראל הצפונית בת עשרת השבטים במשך כ־200 שנה, וגם שטח הממלכה כולה נקרא בשם זה. העיר נבנתה על הר שנקרא גם הוא שומרון. בימי ישוע, חבל הארץ שבין הגליל שבצפון ובין יהודה שבדרום נקרא שומרון. ישוע בדרך כלל נמנע מלבשר באזור זה במסעותיו, אך לעיתים עבר דרכו ודיבר עם התושבים. פטרוס השתמש במפתח המלכות הסמלי השני כאשר קיבלו השומרונים את רוח הקודש (מלא ט״ז:24; יוח ד׳:7; מהש ח׳:14). (ראה נספח ב10.)
-
שומרונים.
בתחילה כינוים של בני ישראל שהתגוררו בתחומי הממלכה הצפונית בת עשרת השבטים, אך לאחר כיבוש שומרון בידי האשורים ב־740 לפה״ס כינוי זה כלל גם את הנוכרים שהובאו לשם על־ידי האשורים. בתקופתו של ישוע, לכינוי זה בדרך כלל לא הייתה קונוטציה אתנית או פוליטית, אלא הוא בעיקר תיאר את מי שהשתייכו לכת הדתית שחסידיה התרכזו סביבות שכם ושומרון העתיקות. אמונותיהם של השומרונים היו שונות באופן מהותי מאלו של היהודים (יוח ח׳:48).
-
שופטים.
גברים שהקים יהוה כדי להושיע את עמו לפני תקופת המלכים (שופ ב׳:16).
-
שטן.
פירוש המילה הוא ”מתנגד”. כשהיא מיודעת, הכוונה היא לאויבו הראשי של אלוהים (איו א׳:6; מתי ד׳:10). בכתבי־הקודש היווניים המילה ”שטן” מתורגמת לעיתים מן המילה היוונית דיאבולוס, שפירושה ”משמיץ”. הכינוי ”משמיץ” ניתן לו מכיוון שהוא ראש משמיציו ומכפישיו של יהוה, של דברו הטוב ושל שמו הקדוש (מתי ד׳:1, הערת שוליים; יוח ח׳:44, הערת שוליים; התג י״ב:9).
-
שיר המעלות.
הכתובת המופיעה במזמורים ק״כ עד קל״ד בתהלים. ישנן דעות שונות לגבי משמעות הביטוי, אך רבים סבורים כי את 15 המזמורים הללו שרו בשמחה בני ישראל בעודם ’עולים’ לעבוד את אלוהים בירושלים, השוכנת בין הרי יהודה, לרגל שלושת החגים השנתיים הגדולים.
-
שליח.
מובנה העיקרי של המילה היא ”מי שנשלח”, והיא משמשת לתיאור ישוע וכן גם אחרים שנשלחו לשרת. ברוב המקרים היא מתארת את התלמידים שישוע בחר אישית לשמש כקבוצה של 12 נציגים ממונים (מר ג׳:14; מהש י״ד:14; עב ג׳:1).
-
שלל.
רכוש אישי או ציוד ביתי, מקנה או פריטים אחרים בעלי ערך הנתפסים כביזה אחרי תבוסת אויב (יהו ז׳:21; כ״ב:8; עב ז׳:4).
-
שמינית.
מונח שאולי מתייחס למשלב או מוֹדוּס מוזיקלי נמוך. בהקשר לכלי נגינה, המילה ככל הנראה התייחסה לאלה שהפיקו את צלילי הבס בסולם המוזיקלי. בהקשר לשירה, היא ככל הנראה נגעה לליווי מוזיקלי בטווח הנמוך, ושרו אותו בהתאם (דהא ט״ו:21; תה ו׳:כתו; י״ב:כתו).
-
שק.
אריג גס ששימש להכנת שקים, כגון שקים לאחסון דגן. בדרך כלל ארגו אותו משער עיזים כהה, ונהוג היה ללבוש אותו לאות אבל (בר ל״ז:34; לוק י׳:13).
-
שקל.
יחידת המשקל והכסף העברית הבסיסית. משקלו של השקל היה 4.11 גרם. ייתכן שהביטוי ”השקל המקובל במקום הקדוש” שימש להדגשת הצורך במשקל מדויק או כדי לציין שהמשקל צריך להתאים למשקל תקני שנשמר במשכן. אפשר שהיה גם שקל מלכותי (השונה מהשקל הרגיל) או משקולת תקנית שנשמרה בארמון המלך (שמ ל׳:13).
-
שר המלאכים.
מונח שפירושו ”ראש המלאכים”. הגדרה זו, בצירוף העובדה שהמונח מופיע במקרא רק בצורת יחיד, מראה שקיים רק שר מלאכים אחד. המקרא מציין את שמו של שר המלאכים ומזהה אותו בתור מיכאל (דנ י״ב:1; יהד 9; התג י״ב:7).
-
שרפים.
יצורים רוחניים הניצבים סביב כיסא יהוה בשמיים. פירוש המילה הוא ”בוערים” (ישע ו׳:2, 6).
-
שתי.
חוטים באריגה הנמתחים לאורכו של הבד. חוטי הרוחב הנארגים לסירוגין מעל ומתחת לחוטי השתי בזווית ישרה נקראים חוטי הערב (שופ ט״ז:13).
ת
-
תהום.
בכתבי־הקודש היווניים היא משמשת לתיאור מקום או מצב של כליאה. היא כוללת את הקבר אך אינה מוגבלת אליו במשמעותה. היא מתורגמת מן המילה היוונית אַבִּיסוֹס, שפירושה ”עמוק מאוד” או ”בלתי ניתן למדידה, ללא גבול” (לוק ח׳:31; רומ י׳:7; התג כ׳:3).
-
תהלים, מזמור.
שיר תהילה לאלוהים. למזמורי התהלים היו לחנים, ועובדי אלוהים שרו אותם גם כחלק מעבודת יהוה אלוהים במקדש שבירושלים (לוק כ׳:42; מהש י״ג:33; יעק ה׳:13).
-
תורה.
התורה (המכונה גם ”תורת משה”) שנתן יהוה לבני ישראל באמצעות משה במדבר סיני ב־1513 לפה״ס. חמשת הספרים הראשונים שבמקרא בדרך כלל נקראים התורה (יהו כ״ג:6; לוק כ״ד:44; מתי ז׳:12; גלט ג׳:24). המילה ”תורה” יכולה גם להתייחס לחוקים נפרדים בתורת משה או לעקרון חוקי (במד ט״ו:16; דב ד׳:8).
-
תחייה.
תקומה ממוות. פירושה המילולי של המילה היוונית אנסטסיס הוא ”קימה; עמידה”. המקרא מזכיר תשעה מקרי תחייה, לרבות תחייתו של ישוע בידי יהוה אלוהים. הגם שמקרי התחייה האחרים התבצעו על־ידי אליהו, אלישע, ישוע, פטרוס ופאולוס, הניסים הללו ללא ספק יוחסו לכוחו של אלוהים. התחייה הארצית ”הן של הצדיקים והן של הלא־צדיקים” חיונית להתממשות מטרת אלוהים (מהש כ״ד:15). המקרא גם מזכיר תחייה שמימית, המכונה התחייה ”המוקדמת” או ”הראשונה”, והיא תחייתם של אחיו משוחי הרוח של ישוע (פיל ג׳:11; התג כ׳:5, 6; יוח ה׳:28, 29; י״א:25).
-
תמוז.
(1) שמו של האל אשר אותו ביכו נשות ירושלים הלא נאמנות. יש המשערים שתמוז היה במקור מלך אשר לאחר מותו רומם לדרגת אל. בטקסט שומרי מכונה תמוז בשם דוּמוּזִי ומזוהה כבן זוגה או כמאהבה של אלת הפריון אִינָנָה (אישתר הבבלית) (יחז ח׳:14). (2) אחרי גלות בבל, שמו של החודש הרביעי בלוח השנה העברי הירחי והחודש העשירי בלוח השנה החקלאי. הוא נמשך מאמצע יוני עד אמצע יולי. (ראה נספח ב15.)
-
תרפים.
אלי או אלילי משפחה, שלעיתים נועצו בהם לניחוש, או למציאת סימנים (יחז כ״א:21). יש שהיו בגודל ובצורת אדם, ויש שהיו קטנים בהרבה (בר ל״א:34; שמא י״ט:13, 16). ממצאים ארכיאולוגיים מארם נהריים (מסופוטמיה) מרמזים שהחזקת פסלי התרפים נגעה להחלטה מי יקבל את ירושת המשפחה (הדבר אולי מסביר מדוע לקחה רחל את התרפים של אביה). זה לא היה המנהג המקובל בישראל, אף כי שימוש אלילי בתרפים היה קיים בימי השופטים ואולי גם בימי המלכים, והם היו בין הפריטים שהשמיד המלך הנאמן יאשיהו (שופ י״ז:5; מלב כ״ג:24; הוש ג׳:4).
-
תרשיש, אוניות.
בתחילה שימש המונח לתיאור אוניות שהפליגו אל תרשיש העתיקה (כיום ספרד). נראה כי בסופו של דבר ציין המונח אוניות גדולות המסוגלות להפליג למרחקים. שלמה ויהושפט החזיקו אוניות כאלה למטרות מסחר (מלא ט׳:26; י׳:22; כ״ב:48).
-
תשרי.
