הצהרה זו נכונה,‏ למרות שאף אחד מכתבי היד המקוריים של כתבי־הקודש העבריים והארמיים a או של כתבי־הקודש היווניים לא שרד עד ימינו.‏ אם כן,‏ מניין לנו הביטחון שמה שכתוב כיום במקרא אכן משקף את הכתבים המקוריים שנכתבו בהשראת אלוהים?‏

לגבי כתבי־הקודש העבריים,‏ התשובה נעוצה בין היתר במסורת קדומה שנקבעה על־ידי אלוהים,‏ אשר אמר שיש להעתיק את הטקסט.‏ b לדוגמה,‏ יהוה הורה למלכי ישראל לכתוב לעצמם עותקים של התורה (‏דברים י״ז:‏18‏)‏.‏ בנוסף לכך,‏ אלוהים הטיל על הלוויים את האחריות לשמור על התורה ולהורות אותה לעם (‏דברים ל״א:‏26;‏ נחמיה ח׳:‏7‏)‏.‏ אחרי גלות בבל התפתחה בעם קבוצת סופרים,‏ או מעתיקים (‏עזרא ז׳:‏6‏,‏ הערת שוליים)‏.‏ במשך הזמן יצרו הסופרים הללו עותקים רבים של 39 הספרים הכלולים בכתבי־הקודש העבריים.‏

במשך מאות שנים העתיקו הסופרים בדקדקנות את הספרים הללו.‏ את המסורת הזו המשיכו בימי הביניים סופרים יהודים שנודעו כבעלי המסורה.‏ נוסח המסורה השלם העתיק ביותר הוא כתב יד לנינגרד,‏ המתוארך ל־1008 או 1009 לספירה.‏ אולם באמצע המאה ה־20 נתגלו בין מגילות ים המלח כ־220 כתבי  יד או קטעים מקראיים.‏ כתבי היד הללו קדומים בלמעלה מאלף שנה מכתב יד לנינגרד.‏ השוואה בין מגילות ים המלח ובין כתב יד לנינגרד מאשרת נקודה חשובה:‏ למרות שינויי נוסח מסוימים שנמצאו במגילות ים המלח,‏ אף אחד מן ההבדלים אינו משנה את המסר עצמו.‏

ומה לגבי 27 הספרים שבכתבי־הקודש היווניים?‏ הספרים הללו נכתבו לראשונה על־ידי כמה משליחיו של ישוע המשיח ועל־ידי מספר כותבים נוספים מקרב תלמידיו הראשונים.‏ כפי שנהגו הסופרים היהודים,‏ גם המשיחיים הראשונים הכינו עותקים של ספרים אלה (‏קולוסים ד׳:‏16‏)‏.‏ חרף ניסיונות מצד הקיסר הרומי דיוקלטיינוס ואחרים להשמיד את כל כתביהם של המשיחיים הראשונים,‏ נשתמרו עד ימינו אלפי קטעים וכתבי יד עתיקים.‏

כתביהם של המשיחיים גם תורגמו לשפות אחרות.‏ תרגומים קדומים של המקרא תורגמו לשפות עתיקות כגון ארמנית,‏ אתיופית,‏ גיאורגית,‏ לטינית,‏ סורית וקופטית.‏

קיימים הבדלי ניסוח בין כתבי היד המקראיים העתיקים.‏ אם כן,‏ כיצד ניתן לדעת מה היה כתוב בטקסט המקורי?‏

הדבר דומה למצב שבו מורה מבקש ממאה תלמידים להעתיק פרק מתוך ספר מסוים.‏ גם אם לימים היה הפרק המקורי אובד,‏ השוואה בין מאה העותקים הייתה חושפת את הטקסט המקורי.‏ ייתכן שכל תלמיד היה עושה כמה טעויות,‏ אך הסבירות שכל התלמידים יעשו בדיוק את אותן הטעויות נמוכה מאוד.‏ בדומה לכך,‏ כאשר חוקרים משווים בין אלפי הקטעים והעותקים הזמינים של ספרי המקרא הקדומים,‏ ביכולתם לאתר טעויות סופרים ולקבוע מה היה הנוסח המקורי.‏

עד כמה נוכל להיות בטוחים שהמחשבות שהכילו הטקסטים המקראיים המקוריים הועברו אלינו בדייקנות?‏ בהתייחסו לכתבי־הקודש העבריים,‏ ציין החוקר ויליאם ה.‏ גרין:‏ ”‏ניתן לומר בביטחון מלא שאין יצירה אחרת מימי קדם שנמסרה אלינו בדייקנות כה מרבית”‏.‏ ולגבי כתבי־הקודש היווניים,‏ או ”‏הברית החדשה”‏,‏ כתב חוקר המקרא פ.‏ פ.‏ ברוס:‏ ”‏הסימוכין לכתבי הברית החדשה מוצקים בהרבה מן הסימוכין לכתבים רבים של  סופרים קלאסיים שאיש אינו מעז להטיל ספק במהימנות כתביהם”‏.‏ הוא גם ציין:‏ ”‏אם הברית החדשה הייתה אוסף של כתבים חילוניים,‏ מהימנותם הייתה מתקבלת על־ידי רוב המומחים ללא עוררין”‏.‏

הטקסט העברי:‏ תרגום עולם חדש של כתבי־הקודש העבריים (‏1953–1960)‏ באנגלית התבסס על בִּיבְּלִיָה הֶבְּרָאִיקָה,‏ מאת רודולף קִיטֶל.‏ מאז אותה תקופה,‏ במהדורות מעודכנות של הטקסט העברי — ביבליה הבראיקה שטוטגרטנסיה וגם ביבליה הבראיקה קווינטה — נכלל מחקר עדכני המבוסס על מגילות ים המלח וכתבי יד עתיקים נוספים.‏ מהדורות למדניות אלה כוללות את כתב יד לנינגרד בגוף הטקסט יחד עם הערות שוליים המציינות מילים מקבילות ממקורות אחרים,‏ לרבות החומש השומרוני,‏ מגילות ים המלח,‏ תרגום השבעים ביוונית,‏ התרגומים הארמיים,‏ הוולגטה הלטינית והפשיטתא הסורית.‏ בעת הכנת מהדורה מתוקנת זו של תרגום עולם חדש נעזרנו הן בביבליה הבראיקה שטוטגרטנסיה והן בביבליה הבראיקה קווינטה.‏

הטקסט היווני:‏ בשלהי המאה ה־19,‏ הלמדנים ב.‏ פ.‏ וסטקוט ו־פ.‏ ג׳.‏ א.‏ הורט השוו כתבי יד וקטעים מקראיים קיימים בעת הכנת נוסח המופת היווני שלדעתם שיקף בַּמידה הרבה ביותר את הכתבים המקוריים.‏ באמצע המאה ה־20 השתמשה ועדת תרגום עולם חדש של המקרא בנוסח מופת זה כבסיס לתרגומה.‏ נעשָׂה שימוש גם בפפירוסים קדומים אחרים,‏ המתוארכים ככל הנראה למאה השנייה והשלישית לספירה.‏ מאז אותה עת פפירוסים נוספים נעשו זמינים.‏ כמו כן,‏ נוסחי מופת,‏ כגון הנוסחים מאת נסטלה ואלנד ומאת החברות המאוחדות לכתבי הקודש,‏ משקפים מחקר למדני עדכני.‏ כמה מן הממצאים של מחקר זה שולבו במהדורה מתוקנת זו.‏

בהסתמך על נוסחי מופת אלה,‏ ניכר כי כמה פסוקים בכתבי־הקודש היווניים המופיעים בתרגומים עתיקים,‏ כגון תרגום המלך ג׳יימס,‏ למעשה נוספו בתקופות מאוחרות יותר על־ידי מעתיקים,‏ ומעולם לא היו חלק מכתבי־הקודש.‏ אולם מכיוון שהחלוקה המקובלת לפסוקים בתרגומי המקרא כבר התקבעה במאה ה־16,‏ מחיקת הפסוקים הללו יוצרת פערים במספור הפסוקים ברוב תרגומי המקרא.‏ הפסוקים הם מתי י״ז:‏21;‏ י״ח:‏11;‏ כ״ג:‏14;‏ מרקוס ז׳:‏16;‏ ט׳:‏44,‏ 46;‏ י״א:‏26;‏ ט״ו:‏28;‏ לוקס י״ז:‏36;‏ כ״ג:‏17;‏ יוחנן ה׳:‏4;‏ מעשי השליחים ח׳:‏37;‏ ט״ו:‏34;‏ כ״ד:‏7;‏ כ״ח:‏29;‏ ורומים ט״ז:‏24‏.‏ במהדורה מתוקנת זו מופיעה הערת שוליים בפסוקים המושמטים.‏

 לגבי קטע הסיום הארוך של מרקוס ט״ז (‏פסוקים 9–20)‏,‏ קטע הסיום הקצר של מרקוס ט״ז והטקסט ביוחנן ז׳:‏53 עד ח׳:‏11,‏ ברור שהפסוקים הללו לא נכללו בכתבי היד המקוריים.‏ לפיכך הטקסטים המזויפים הללו לא נכללו במהדורה זו.‏ c

מספר תיקוני טקסט נוספים נעשו כדי להתאים את הכתוב למה שלדעת החוקרים משקף בצורה המהימנה ביותר את הכתבים המקוריים.‏ למשל,‏ לפי מספר כתבי יד,‏ במתי ז׳:‏13 נאמר:‏ ”‏היכנסו דרך השער הצר,‏ כי רחב השער ומרווחת הדרך המובילה לאבדון”‏.‏ במהדורות קודמות של תרגום עולם חדש,‏ המילה ”‏השער”‏ בחלק השני של הפסוק לא נכללה בטקסט.‏ אך עיון מעמיק יותר בעדויות של כתבי היד הוביל למסקנה שהרעיון ”‏רחב השער”‏ היה בטקסט המקורי,‏ ולפיכך הוא נכלל במהדורה הנוכחית.‏ נעשו מספר תיקונים קטנים דומים,‏ אך מדובר בשינויים שוליים ואף אחד מהם אינו משנה את המסר היסודי הטמון בדבר־אלוהים.‏