המלחמה אומנם הסתיימה ב־1945,‏ אבל החיים שלאחר המלחמה היו קשים מאוד.‏ מכיוון שהיינו גרמנים,‏ גורשנו מצ׳כוסלובקיה לגרמניה,‏ שלא מעט מעריה היו חרבות,‏ ואנשים רבים נותרו חסרי כול.‏ לעיתים דודותיי נאלצו לעמוד לילה שלם בתור רק כדי להשיג לנו מעט מזון.‏ לפעמים היינו גם הולכים לקטוף פטריות ופירות יער כדי להמיר אותם מאוחר יותר בלחם.‏ הקצבות המזון היו כה זעומות עד כי אנשים היו גונבים חיות מחמד כדי שיהיה להם משהו לאכול.‏ לא פעם נאלצנו ללכת לישון על בטן ריקה.‏

 סבי וסבתי היו קתולים אדוקים,‏ אבל לא היה ברשותנו ספר מקרא.‏ הכומר המקומי סירב למכור מקרא לסבי בטענה שמאמינים מן השורה צריכים להסתפק בטקס המיסה.‏ וכך שאלותיו הרבות של סבי על אלוהים נותרו ללא מענה.‏

 הייתי בת שבע כאשר שתי עדות־יהוה הגיעו אלינו הביתה.‏ הן השתמשו במקרא וענו על שאלותיו הרבות של סבי בנושאים כמו השילוש,‏ גיהינום ומצב המתים.‏ התשובות שקיבל מהמקרא היו ברורות ומספקות בעיניו,‏ ולא היה לו ספק שהוא מצא את האמת.‏ לאחר מכן,‏ המשפחה כולה החלה לקבל באופן קבוע שיעורי מקרא מזוג עדים.‏

 כבר מגיל קטן אהבתי את יהוה מכל ליבי.‏ נהניתי מאוד לקרוא מאמרים על שליחים שעברו לבשר בארצות רחוקות.‏ חשבתי לעצמי:‏ ’‏איך נראים החיים שלהם?‏ איך זה לבשר לאנשים שמעולם לא הכירו את שמו של אלוהים?‏’‏

 בגיל 12 החלטתי שאני רוצה להיות שליחה,‏ ואט אט התחלתי להתקדם לקראת המטרה הזו.‏ תחילה הפכתי למבשרת ועשיתי כל מאמץ כדי להשתתף בשירות בהתלהבות ובמסירות.‏ כעבור זמן מה,‏ ב־12 בדצמבר 1954,‏ נטבלתי ומאוחר יותר התחלתי לשרת כחלוצה.‏ וכך,‏ צעד אחר צעד,‏ התקדמתי אל עבר המטרה שלי.‏

 ידעתי שכדי ללמוד בבית־ספר גלעד אני צריכה לשלוט באנגלית.‏ לכן התחלתי ללמוד את השפה.‏ חשבתי שאם אבשר לחיילים האמריקנים שהיו מוצבים בגרמניה באותה תקופה,‏ זה יהיה אימון טוב לאנגלית שלי.‏ יום אחד ניגשתי לחייל ואמרתי לו:‏ ”‏אני המשיח”‏.‏ הוא הביט בי בפליאה וענה בעדינות:‏ ”‏אני חושב שהתכוונת לומר,‏ ’‏אני משיחית’‏”‏.‏ מסתבר שהאנגלית שלי לא הייתה טובה כמו שחשבתי.‏

 בשנות ה־20 המוקדמות לחיי עברתי לאנגליה.‏ בבקרים עבדתי בתור שמרטפית אצל משפחה של עדי־יהוה,‏ ובערבים הייתי מבשרת מבית לבית.‏ כל זה עזר לי לשפר את האנגלית שלי,‏ וכעבור שנה,‏ אפשר היה לומר שכבר שלטתי בשפה.‏

 אחרי כן שבתי לגרמניה,‏ ובאוקטובר 1966 התמניתי לשרת כחלוצה מיוחדת במכרניך.‏ אך לאכזבתי הרבה,‏ תגובותיהם של האנשים בשטח היו קרות בדיוק כמו מזג האוויר.‏ אף אחד מעולם לא הזמין אותנו להיכנס,‏ אפילו כשהמעלות צנחו מתחת לאפס.‏ לא פעם התחננתי ליהוה:‏ ’‏אם יום אחד תיתן לי את הזכות לשרת כשליחה,‏ בבקשה תשלח אותי למדינה חמה’‏.‏

 אחרי כחודשיים בתור חלוצה מיוחדת יהוה הגשים את חלומי!‏ הוזמנתי ללמוד במחזור ה־44 של בית־ספר גלעד להכשרת שליחים.‏ הלימודים הסתיימו ב־10 בספטמבר 1967 ונשלחתי יחד עם שלוש שליחות אחרות לניקרגואה,‏ מדינה טרופית יפהפייה באמריקה התיכונה.‏ השליחים שכבר היו שם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות.‏ הרגשתי כמו השליח פאולוס ש”‏הודה לאלוהים והתעודד”‏ כשראה את האחים שבאו לפגוש אותו (‏מעשי השליחים כ״ח:‏15‏)‏.‏

 נשלחתי לעיר השקטה לאון,‏ ומייד החלטתי ללמוד ספרדית מהר ככל האפשר.‏ אף שבמשך חודשיים השקעתי בלימודים 11 שעות ביום,‏ עדיין היה לי קשה לתפוס את השפה.‏

 אני עדיין זוכרת איך אישה שפגשתי בשירות הציעה לי משקה פירות המכונה ”‏פרסקו”‏.‏ ניסיתי להגיד לה שאני שותה רק מים מסוננים,‏ אבל האישה הביטה בי בתמיהה.‏ כעבור כמה ימים התברר לי שאמרתי לה בספרדית השבורה שלי שאני שותה רק מים קדושים.‏ אך למרבה השמחה,‏ עם הזמן הספרדית שלי השתפרה.‏

 פעמים רבות למדתי עם משפחות שלמות את המקרא.‏ הרגשתי בטוחה בלאון,‏ ולכן לא חששתי להעביר שיעורי מקרא בערבים,‏ לפעמים עד עשר בלילה.‏ הכרתי כמעט את כולם בעיר.‏ השכנים שלי אהבו לצאת החוצה בשעות הערב,‏ לשבת על כיסאות הנדנדה שלהם וליהנות מהאוויר הקריר והנעים.‏ כשהייתי חוזרת הביתה,‏ נהגתי לעצור לידם ולפטפט איתם קצת.‏

 מאמציי בשירות בלאון נשאו פרי,‏ ועזרתי למספר אנשים להכיר את האמת.‏ אחת מהן היא נוביה,‏ אם לשמונה בנים.‏ למדנו עד 1976 כי באותה שנה נשלחתי לשרת במנגואה,‏ ומאז הקשר בינינו נותק.‏ לאחר 18 שנה חזרתי ללאון כדי לנכוח בכינוס,‏ וציפתה לי שם הפתעה.‏ במהלך ההפסקה הקיפה אותי קבוצת אחים צעירים — ילדיה של נוביה!‏ כל כך שמחתי שנוביה הצליחה לגדל את ילדיה בדרך האמת!‏

 בסוף שנות ה־70 החלה תסיסה חברתית ופוליטית נרחבת בניקרגואה.‏ למרות זאת,‏ המשכנו לבשר כמיטב יכולתנו.‏ בשטח הבישור שלי בעיר מאסיה,‏ השוכנת דרומית לבירה,‏ נתקלנו לעיתים קרובות בהפגנות סוערות וקרבות ירי.‏ ערב אחד במהלך האסיפה נאלצנו להשתטח על רצפת אולם המלכות בשעה שפרצו חילופי אש בין לוחמי החזית הסנדיניסטית a ובין לוחמי המשמר הלאומי.‏

 ביום אחר,‏ כשהייתי בשירות,‏ נקלעתי לזירת קרב.‏ סנדיניסט רעול פנים ירה בשומר.‏ ניסיתי לברוח משם,‏ אבל עוד רעולי פנים הגיעו לאזור.‏ רצתי לתפוס מחסה,‏ אך לא היה שום מקום בטוח,‏ מפני שמסוקים ממשלתיים החלו לירות מטחי כדורים מהאוויר.‏ לפתע פתאום דלת נפתחה,‏ ואיש אחד משך אותי פנימה.‏ הרגשתי שיהוה הציל אותי.‏

 שירתי במאסיה עד 20 במרס 1982,‏ יום שיישאר חקוק בזיכרוני לעד.‏ באותו בוקר הייתי בבית עם חמשת השליחים הנוספים ועמדנו להתחיל לאכול,‏ כשלפתע קבוצת סנדיניסטים חמושים במכונות ירי נכנסו לחצר האחורית.‏ הם התפרצו לחדר האוכל,‏ ואחד מהם הורה לנו בתקיפות:‏ ”‏לכל אחד מכם יש שעה לארוז מזוודה אחת ולבוא איתנו!‏”‏

 החיילים הביאו אותנו לחווה,‏ והוחזקנו שם מספר שעות.‏ לאחר מכן הם העבירו ארבעה מאיתנו במיניבוס לגבול עם קוסטה ריקה וגירשו אותנו מהמדינה.‏ בסופו של דבר,‏ 21 שליחים גורשו מניקרגואה.‏

 כשחצינו את הגבול לקוסטה ריקה,‏ האחים המקומיים אירחו אותנו.‏ למוחרת הגענו לסניף בסן חוסה,‏ אבל לא נשארנו שם זמן רב.‏ כעבור כעשרה ימים,‏ שמונה מאיתנו כבר נשלחו למשימה חדשה — הונדורס.‏

 כשהגעתי להונדורס נשלחתי לעיר טגוסיגלפה.‏ שירתי שם 33 שנה וראיתי איך מספר הקהילות צמח מקהילה אחת לשמונה.‏ למרבה הצער,‏ במהלך השנים רמת הפשיעה בעיר הלכה וגדלה.‏ העיר שרצה גנבים,‏ וניסו לשדוד אותי כמה פעמים.‏ בנוסף,‏ לא אחת חברי כנופיה דרשו ממני לשלם ”‏מס מלחמה”‏.‏ נהגתי לומר להם:‏ ”‏יש לי משהו הרבה יותר יקר מכסף”‏ והייתי נותנת להם עלון או חוברת.‏ זה תמיד עבד,‏ ובכל פעם הם נתנו לי ללכת.‏

 רוב תושבי טגוסיגלפה הם אנשים שוחרי שלום ואדיבים.‏ לשמחתי,‏ עזרתי לכמה מהם ללמוד את האמת.‏ אחת מהן היא בטי,‏ תלמידת מקרא שהתקדמה מאוד יפה,‏ עד שיום אחד הודיעה לי שהיא החליטה להצטרף לכנסייה אוונגליסטית.‏ מובן שהייתי מאוכזבת — אך לא לזמן רב.‏ שנתיים מאוחר יותר בטי עזבה את הכנסייה וביקשה לשוב ללמוד את המקרא.‏ מדוע היא חזרה?‏ בטי התגעגעה לאהבה האמיתית והלא צבועה שהיא הרגישה בקהילה (‏יוחנן י״ג:‏34,‏ 35‏)‏.‏ היא אמרה:‏ ”‏באסיפות שלכם כולם מתקבלים בברכה,‏ בין אם הם עשירים או עניים.‏ אתם שונים”‏.‏ עם הזמן בטי נטבלה.‏

 לאחר שבית השליחים בטגוסיגלפה נסגר ב־2014 נשלחתי למשימתי החדשה — פנמה.‏ כיום אני מתגוררת שם בבית שליחים יחד עם עוד ארבעה שליחים ושליחות ותיקים.‏

 כבר 55 שנה שאני משרתת כשליחה.‏ לאחרונה הייתי צריכה להאט את הקצב בגלל בעיות בריאות.‏ אך בזכות יהוה אני עדיין יכולה להיות פעילה בשירות ולעזור לאחרים ללמוד את האמת.‏

 האם יכולתי להקדיש את חיי למטרות אחרות?‏ כן,‏ בוודאי.‏ אבל אז הייתי מחמיצה כל כך הרבה ברכות.‏ יש לי יותר מ־50 ילדים רוחניים אשר עזרתי להם ללמוד את האמת,‏ ועוד חברים רבים אחרים.‏ בנוסף למשפחה הגדולה הזו,‏ אני נהנית מהתמיכה והאהבה של דודתי סטפי,‏ שחיה בגרמניה.‏

 אף שלא התחתנתי,‏ מעולם לא הרגשתי לבד — יהוה תמיד היה לצידי.‏ בנוסף,‏ הכרתי כל כך הרבה חברים נפלאים,‏ כמו את אחות מרגריט פוסטר,‏ שהייתה שותפתי לשירות במשך 17 שנה.‏ עברנו כל כך הרבה דברים יחד,‏ ועד היום אנחנו חברות ממש טובות (‏משלי י״ח:‏24‏)‏.‏

 הידיעה שבמשך כל חיי שירתי את יהוה כמיטב יכולתי היא מקור הסיפוק הגדול ביותר שלי.‏ הגשמתי את חלום הילדות שלי וצברתי לאורך הדרך אינספור חוויות בלתי נשכחות.‏ אני באמת מאושרת,‏ ואני משתוקקת להמשיך לשרת את יהוה לנצח נצחים!‏