הפציעה של השותף שלי לאימון הייתה חמורה יותר מכפי שציפיתי.‏ בטעות נתתי לו בעיטה באף.‏ התמלאתי תחושת אשמה והתחלתי לתהות אם כדאי לי בכלל להמשיך באומנויות לחימה.‏ למה הטעות הזאת החדירה בי ספקות לגבי ענף ספורט שאהבתי כל כך הרבה שנים?‏ לפני שאשיב על כך,‏ הרשו לי לספר איך הגעתי לאומנויות לחימה.‏

 גדלתי ליד באפלו,‏ ניו יורק,‏ ארצות הברית,‏ במשפחה חמה להורים קתולים אדוקים.‏ למדתי בבתי־ספר קתוליים,‏ והייתי נער מזבח בכנסייה.‏ הוריי רצו שאחותי ואני נצליח בחיים.‏ לכן הם הרשו לי לשחק במשחקי ספורט אחרי הלימודים או לעבוד במשרה חלקית בתנאי שיהיו לי ציונים טובים.‏ בזכות כך פיתחתי שליטה עצמית כבר בגיל צעיר.‏

 בגיל 17 התחלתי ללמוד אומנויות לחימה.‏ במשך שנים רבות הייתי מתאמן שלוש שעות ביום,‏ שישה ימים בשבוע.‏ לאורך השבוע גם נהגתי לשחזר בראש שיטות ותנועות לחימה במשך שעות ולצפות בסרטים כדי להשתפר.‏ אהבתי להתאמן בעיניים מכוסות,‏ לפעמים בשילוב כלי נשק.‏ הייתי מסוגל לשבור קרשים או לבנים במכת יד אחת.‏ התקדמתי בדרגות וזכיתי בגביעים בתחרויות.‏ אומנויות לחימה תפסו את המקום הראשון בחיי.‏

 חשבתי שהשגתי הצלחה בחיים.‏ סיימתי בהצטיינות את לימודיי באוניברסיטה.‏ עבדתי כמהנדס מערכות מחשב בחברה גדולה.‏ קיבלתי הטבות רבות בעבודה,‏ קניתי בית,‏ והייתה לי בת זוג.‏ על פני השטח,‏ חיי נראו מעולים.‏ אבל הייתי מוטרד כי לא מצאתי תשובות לשאלות עמוקות לגבי החיים.‏

 בניסיון למצוא תשובות לשאלותיי,‏ התחלתי ללכת לכנסייה פעמיים בשבוע ולהתפלל לאלוהים לעזרה.‏ יום אחד,‏ שיחה עם חבר שינתה את החיים שלי.‏ שאלתי אותו:‏ ”‏האם חשבת פעם מהי משמעות החיים?‏”‏ ואמרתי:‏ ”‏יש כל כך הרבה בעיות וכל כך הרבה אי־צדק בעולם”‏.‏ הוא אמר לי שהוא שאל את עצמו שאלות דומות ומצא תשובות מספקות במקרא.‏ הוא נתן לי את הספר ביכולתך לחיות לנצח בגן־עדן עלי־אדמות a וסיפר לי שהוא לומד את המקרא בעזרת עדי־יהוה.‏ בהתחלה היססתי לקרוא ספרות של דת אחרת,‏ אבל כל כך רציתי למצוא תשובות לשאלות שלי שהחלטתי לבדוק אם יש היגיון במה שעדי־יהוה מלמדים.‏

 הופתעתי לגלות מה באמת כתוב במקרא.‏ למדתי שאלוהים התכוון שבני האדם יחיו לנצח בגן עדן עלי אדמות ושמטרתו לא השתנתה (‏בראשית א׳:‏28‏)‏.‏ נדהמתי כשראיתי את שם אלוהים,‏ יהוה,‏ במקרא שלי בתרגום המלך ג׳יימס.‏ התחוור לי שזה היה השם שהתפללתי שיתקדש בכל פעם שאמרתי את תפילת האדון (‏תהלים פ״ג:‏18;‏ מתי ו׳:‏9‏)‏.‏ וסוף כל סוף הבנתי למה אלוהים מרשה באופן זמני שבני האדם יסבלו.‏ כל מה שלמדתי היה כל כך הגיוני.‏ הייתי מאושר!‏

 לעולם לא אשכח את התקופה שהתחלתי להגיע לאסיפות של עדי־יהוה.‏ כולם היו כל כך נחמדים ושאלו איך קוראים לי.‏ באסיפה הראשונה שלי שמעתי הרצאה שהסבירה איך צריך להתפלל כדי שאלוהים ישמע אותנו.‏ הנושא הזה עניין אותי כי נהגתי להתפלל לאלוהים לעזרה.‏ לאחר מכן באתי לערב הזיכרון למותו של ישוע.‏ נדהמתי לראות שאפילו הילדים פותחים את המקרא ועוקבים אחרי הפסוקים בזמן האסיפות.‏ בהתחלה לא ידעתי איך למצוא פסוקים בעצמי,‏ אבל עדי־יהוה לימדו אותי איך להשתמש במקרא.‏

 מאסיפה לאסיפה התחזקה ההערכה שלי כלפי ההדרכה הרוחנית האיכותית של עדי־יהוה.‏ למדתי הרבה,‏ וכל אסיפה הייתה מקור עידוד ורענון עבורי.‏ בהמשך הציעו לי שיעור מקרא.‏

 האווירה בין עדי־יהוה הייתה שונה לגמרי ממה שראיתי בכנסייה שלי.‏ שמתי לב שבין עדי־יהוה קיימת אחדות אמיתית,‏ ושהם שואפים במלוא הכנות לעשות את רצון אלוהים.‏ השתכנעתי שהם מתאפיינים בסימן ההיכר של המשיחיים האמיתיים:‏ אהבה איש לרעהו (‏יוחנן י״ג:‏35‏)‏.‏

 ככל שהתקדמתי בלימוד המקרא,‏ ערכתי עוד ועוד שינויים בחיים בהתאם לערכי המקרא.‏ אבל הרגשתי שאף פעם לא אהיה מסוגל לוותר על אומנויות הלחימה.‏ אהבתי את האימונים והתחרויות.‏ כשאמרתי את זה לאח שלימד אותי,‏ הוא יעץ לי באדיבות:‏ ”‏פשוט תמשיך ללמוד,‏ ואני בטוח שתחליט את ההחלטה הנכונה”‏.‏ זה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע.‏ ככל שהמשכתי ללמוד,‏ כך גבר רצוני לשמח את יהוה אלוהים.‏

 נקודת המפנה הייתה המקרה שהזכרתי בהתחלה,‏ כשבטעות נתתי לשותף שלי לאימון בעיטה באף.‏ בעקבות התאונה הזאת התחלתי לחשוב בכובד ראש איך אוכל להיות משיחי שוחר שלום אם אמשיך באומנויות הלחימה.‏ ידעתי שבישעיהו ב׳:‏3,‏ 4 נובא שמי שילכו לפי הדרכת יהוה ”‏לא ילמדו עוד מלחמה”‏.‏ וישוע לימד את תלמידיו לא לנהוג באלימות,‏ גם לנוכח אי־צדק (‏מתי כ״ו:‏52‏)‏.‏ בעקבות כך,‏ פרשתי מענף הספורט שכל כך אהבתי.‏

 לאחר מכן פעלתי לפי עצת המקרא:‏ ”‏אמן את עצמך לשם מסירות לאלוהים”‏ (‏טימותיאוס א׳.‏ ד׳:‏7‏)‏.‏ את כל הזמן והמאמצים שפעם הקדשתי לאומנויות לחימה תיעלתי כעת לטיפוח שגרה רוחנית.‏ החברה שלי לא הסכימה עם הדברים שלמדתי מהמקרא,‏ ולכן נפרדנו.‏ נטבלתי כעד־יהוה ב־24 בינואר 1987.‏ זמן קצר לאחר מכן התחלתי לשרת בשירות המורחב והקדשתי את מירב זמני להוראת המקרא בהתנדבות.‏ מאז ועד היום אני משרת במסגרת הזו,‏ ולזמן מה אפילו התאפשר לי לשרת במשרדים הראשיים של עדי־יהוה בניו יורק.‏

 מצאתי את מה שהיה חסר לי בחיים:‏ את האמת על אלוהים.‏ אני כבר לא מרגיש ריקנות.‏ היום אני נהנה מחיים תכליתיים,‏ יש לי תקווה אמיתית לעתיד,‏ ואני באמת מאושר.‏ אני עדיין מתאמן בקביעות,‏ אבל זה כבר לא מה שעומד במרכז חיי.‏ העדיפות העליונה בחיים שלי היא לשרת את יהוה אלוהים.‏

 בתקופה שעסקתי באומנויות לחימה,‏ תמיד הייתי ערני לסביבה שלי במחשבה איך להגן על עצמי במקרה של תקיפה.‏ אני עדיין משתדל להיות ערני לסביבה,‏ אבל מסיבה אחרת:‏ כדי לעזור לאנשים.‏ המקרא עזר לי להפוך לאדם מתחשב יותר ולבעל טוב יותר לאשתי המקסימה,‏ ברנדה.‏

 פעם אומנויות לחימה היו מרכז חיי.‏ אבל היום יש לי משהו טוב יותר‏.‏ המקרא מתאר את זה בצורה היפה ביותר:‏ ”‏ההתאמנות הגופנית מועילה במעט,‏ ואילו המסירות לאלוהים מועילה בכול,‏ שכן יש בה הבטחה לחיים שבהווה ולחיים העתידים לבוא”‏ (‏טימותיאוס א׳.‏ ד׳:‏8‏)‏.‏